ת"א 1515/05

תקציר

המקרה עוסק בתביעות סותרות לזכויות בקרקע בשתי חלקות קרקע בעיר העתיקה של יפו. החלקות המדוברות רשומות כיום על שם רשות הפיתוח, ואילו קרן מימון בן שמעון עמיאל ("הקדש עמיאל" או "ההקדש") טוענת לבעלות חלקית בקרקעות על בסיס טעות לכאורה בזיהוי מיקומם הפיזי של הנכסים הקשורים לחלקות. לטענת הקרן, נכסיה משתרעים מעבר לחלקה 18, שאינה שנויה במחלוקת, וכוללים את החלקות 26 ו-27 הסמוכות. המדינה, המייצגת את רשות הפיתוח, טוענת כי זיהוי הנכסים עם החלקות שבמחלוקת קיים מזה עשרות שנים ואין שחר לטענות הנאמנות. השופט סוקר בהרחבה את ההיסטוריה של רישום המקרקעין בישראל, תוך שימת דגש על האתגרים ואי הדיוקים שאפיינו את תקופת המנדט העות'מאני והבריטי. השופט מציין כי ההליך הנוכחי עוסק בקרקעות לא מוסדרות, שלגביהן הרישום הראשוני התרחש בתקופה העות'מאנית. השופט מסביר את הליך הסדר המקרקעין בישראל, שמטרתו לקבוע במדויק את זכויות הבעלות לאחר בחינה מדוקדקת של התביעות. נטל ההוכחה מוטל על הנאמנות, שכן התובעת מערערת על הרישום הנוכחי. טענת הקרן כפולה: ראשית, היא טוענת כי נכסיה תופסים פיזית את שטחי חלקות 26 ו-27; שנית, היא מבקשת לערער את עמדת המדינה באמצעות ערעור על הקשר בין זיהוי הנכסים שנרכשו על ידי רשות הפיתוח לבין מיקומם הגיאוגרפי בפועל של חלקות אלה. השופט בוחן את שרשרת הרישום של החלקות שבמחלוקת וחלקה 18, ומוצא קשר עקבי ביניהן ברישומים הרשמיים מימי ספרי יפו משנות השלושים. בנוסף, מסמכים שונים, לרבות רישומי ארנונה והתכתבויות, תומכים בקשר ארוך השנים בין החלקות שבמחלוקת לבין הנכסים שנרשמו בספרי המנדט. השופט מציין כי כל הראיות שהוצגו מתייחסות לחלקה 18 ולנכסי ההקדש, מה שמחזק עוד יותר את הקשר הקיים. לעומת זאת, אין כל תיעוד הקושר את משפחת עמיאל או את ההקדש לחלקות שבמחלוקת. אמונתה של הקרן כי נכסיה חורגים מעבר לחלקה 18 מבוססת על סיפורים משפחתיים, מספר הנכסים המוזכרים בשטר ההקדש וסקר שערך המומחה מטעמם. עם זאת, השופט מוצא את טיעוני הקרן לא משכנעים וספקולטיביים, במיוחד לאור חלוף הזמן והקשיים בזיהוי נכסים על סמך רשומות היסטוריות. הימנעותה של המדינה מהגשת חוות דעת של שמאי אינה נחשבת לגורם מכריע, שכן נטל ההוכחה מוטל על הנאמנות. בסופו של דבר, השופט פוסק לטובת המדינה, וקובע כי הקרן לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה. הבעלות על החלקות שבמחלוקת תישאר בידי רשות הפיתוח. השופט מציין גם את השיהוי המשמעותי בטענות הנאמנות, שגרם קשיים ראייתיים למדינה. הקרן חויבה לשלם סכום מינימלי של 10,000 ₪ הוצאות מדינה.