רע"א 440/19

תקציר

בהחלטה שנבחנה בחן בית המשפט את בקשת רשות הערעור והחליט לדחות אותה, והגיע למסקנה כי החלטתו הקודמת של בית המשפט המחוזי בתובענה הייצוגית נותרה בעינה. הערעור התמקד בהגדרת סוג האנשים שנפגעו ממטרדי רעש מעבודות שיפוץ במכון מור. בית המשפט המחוזי אישר בעבר את התביעה הייצוגית, וזיהה את הקבוצה הנפגעת כדיירים ברדיוס של 1,200 מטר מאתר השיפוץ, בהתבסס על חוות דעת מומחה של ברמן. חוות דעת זו התבססה על מתודולוגיה ממודל התפשטות הרעש של ארגון התקינה הבינלאומי (ISO), המצביע על כך שרמת הרעש הייתה חזקה ובלתי סבירה ברדיוס שצוין. בית המשפט ציין כי ממצאיו של ברמן לא עורערו על ידי חוות דעת מנוגדת של מכון מור, מה שמערער את טענתם נגד הגדרת הקבוצה. למרות שהכיר בכך שגודלה המדויק של הקבוצה נותר שאלה פתוחה לבירור נוסף בדיונים הבאים, בית המשפט לערעורים אישר את הסתמכותו של בית המשפט המחוזי על עדות מומחה, והדגיש את ההססנות השיפוטית לבטל קביעות כאלה של מומחים בשלב הבקשה. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי טענות מכון מור בדבר פוטנציאל לפגיעה חמורה בשל הגדרת הקבוצה אינן מצדיקות, ללא ראיות משמעותיות, ערעור, תוך שהוא מפנה לכך שטענות אלה אינן מצדיקות ערעור על החלטת האישור עצמה. לפיכך נדחתה בקשת הערעור, והוטל על מכון מור לכסות את הוצאותיו של בן צור, המשיב, בסך 10,000 ₪.