עמ"נ 9613-08-20

תקציר

פסק הדין הארוך עוסק בערעור על הזכות לאזרחות או תושבות ישראלית לבני זוג זרים של אזרחים ישראלים, תוך שימת דגש על הזכות לחיי משפחה ומצביע על פגמים בבחינת כנות היחסים על ידי רשות האוכלוסין וההגירה. בית המשפט דן באופן שבו זוגות לא מסורתיים, שאולי אינם חיים יחד באופן מסורתי או שיש להם חשבונות משותפים, עומדים בפני ביקורת מופרזת. היא קובעת כי כנות הקשר צריכה להיבחן באופן הוליסטי ולא על סמך הנחות נישואין מיושנות. פסק הדין מותח ביקורת על התנהלות הרשות בתיק במשך עשר שנים, ומדגיש את חוסר ההגינות וחוסר היעילות בהליכים, שלא הביאו בחשבון את מערכת היחסים האמיתית בין בני הזוג. בית המשפט מדגיש תקדימים בינלאומיים ומקומיים התומכים בזכות לחיי משפחה, וטוען נגד פרשנות מצמצמת שעלולה להחריג מבנים משפחתיים מגוונים. חובת ההגינות המינהלית, תוך שימת דגש על סבירות, שקיפות וכבוד, מודגשת, ובית המשפט מוצא את העיכובים החוזרים ונשנים של הרשות ואת דרישת ההליכים כהפרה של חובה זו. בהגיעו למסקנה כי יש לראות במערערים כמי שהשלימו את ההליך המדורג, מורה בית המשפט להעניק לבת הזוג הזרה מעמד קבע בישראל באופן מיידי, ומאפשר לה לבחור בין אזרחות או תושבות קבע. בית המשפט גם פוסק הוצאות למערערים, המשקפות את היחס הבלתי צודק הממושך ממנו סבלו. פסק הדין מהווה ביקורת על פרקטיקות ביורוקרטיות נוקשות ודורש הבנה רחבה וחומלת יותר של יחסי אישות במסגרת דיני ההגירה.