ע"פ 37307-06-13

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, שהרשיע את המערער בהפרת סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה בכך שביצע עבודות בנייה ללא היתר. העבודות המדוברות כללו הוספת הרחבה לקומת הקרקע של בניין בבעלות אמו של המערער, וכן שינוי רחבת כניסה. הערעור מערער הן על ההרשעה והן על גזר הדין. ערכאת הערעור דחתה את הערעור ואישרה את פסק דינו של בית משפט קמא. בית המשפט מצא כי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מבוססות היטב וכי קיימות ראיות מספיקות לביסוס ההרשעה. גם טענת המערער כי הראיות שהציגה התביעה לא היו מספיקות כדי לחייבו להשיב לאישום נדחתה, שכן בית המשפט מצא כי התביעה הציגה רמה בסיסית מינימלית של ראיות לתמיכה בכתב האישום. הצילומים ועדויות העדים הראו כי בוצעו עבודות בנייה חדשות, דבר הסותר את טענת המערער כי מדובר בעבודות ישנות. זאת ועוד, מכתביו של המערער עצמו הוכיחו את זיקתו לנכס ואת אחריותו לבנייה. בית המשפט הדגיש כי עדותו של המערער לוקה בחוסר אמינות. באשר לגזר הדין, מצא בית המשפט כי בית משפט קמא שקל את כל הגורמים הרלוונטיים וכי העונש שהוטל היה הולם. לפיכך נדחתה העתירה להפחתת העונש. ערכאת הערעור הגיעה למסקנה כי אין מקום לערעור, ופסק דינו של בית משפט קמא נותר על כנו. החלטה זו התקבלה על יסוד הראיות, העדויות והתרשמויות מעדותו של המערער, תוך דחיית כל הטענות שהעלה המערער.