פ"א 34442-04-12

תקציר

פסק הדין מתייחס לשלוש עבירות חניה שבוצעו על ידי נהג נכה שחנה במקומות המסומנים לטעינה ופריקה. הנהג ערער הן על גזר הדין והן על גזר הדין, וטען כי כנכה בעל תו חניה, הוא זכאי לחנות במקומות כאלה. בית המשפט מצא אותו אשם, והוא עמד בפני שלושה קנסות של 250 שקל. השופט, בפסק דין מקיף, מצא כי המערערת לא עמדה בדרישות לפי סעיף 2 לחוק חניה לנכה, המפרט את הנסיבות בהן רשאי נכה לחנות באזור אסור. הסעיף קובע כי נהגים נכים רשאים לעשות זאת רק אם אין בקרבת מקום מקומות חניה מותרים זמינים, וחנייתם אינה מסכנת או מפריעה להולכי רגל או גורמת להפרעה ממשית לתנועה. השופט הבחין בין הגבלות חובה, האוסרות באופן מוחלט חניה גם עם תג נכה, לבין הגבלות התלויות בנסיבות המקום והזמן. אזורי טעינה ופריקה נופלים לקטגוריה האחרונה. השופט קבע כי הפרעה לתנועה צריכה להיות ממשית ומהותית, ועל סמך הראיות מצא כי המערער חנה לפרקי זמן ממושכים בכל אחד מהמקרים ולא הוכיח כי חנייתו לא גרמה להפרעה של ממש. לפיכך, הערעור נדחה, ופסק הדין וגזר הדין המקוריים נשמרו.