ע"א 412/79

תקציר

המקרה שלפנינו נסוב סביב פרשנותו של סעיף 49 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, בדבר זכויותיהם של נהנים בצוואתו של אדם שנפטר, אשר עצמו נפטר לפני המצווה מבלי להותיר אחריו צאצאים, ובפרט לעניין חלוקת חלקו של הנפטר בעיזבון המצווה בין יורשיהם. נקודת המחלוקת העיקרית היא האם יש להעביר את המניה אך ורק לבן זוגו של המוטב שנפטר, או להתחלק בין כל יורשיהם על פי כללי הירושה. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט מ' בייסקי, גורסת כי סעיף 49 ברור בכוונתו ואינו דורש פרשנות דרך נסיבות חיצוניות. היא קובעת כי חלקו של מוטב שנפטר לפני המצווה עובר לבן זוגו או לצאצאיו שנותרו בחיים, ורק בהעדר יחידים כאלה הוא חוזר לעיזבון. חוות דעת זו מדגישה כי בכוונת המחוקק לתת עדיפות ליורשים קרובים יותר. לפיכך, על המניה לעבור כולה לבן זוגו של המוטב שנפטר, כמפורט בצוואה, והערעור, המבקש לחלק את החלק בין כל היורשים, נדחה. השופטת מ' בן פורת מציגה דעה חולקת, וטוענת כי יש לפרש את החריג הקבוע בסעיף 49 בצמצום, המזכה רק את בן הזוג או צאצאיו של המוטב שנפטר בחלקם על פי דיני הירושה. במקרים בהם למוטב שנפטר יש גם בן זוג וגם קרובי משפחה אחרים, יש לחלק את החלק בין בן הזוג לקרובי המשפחה, ולא רק בין בן הזוג לצאצאים. לדברי השופט בן פורת, פרשנות זו מתיישבת עם כוונתו המשוערת של המצווה, במיוחד כאשר הנהנה היה זר להם. פסק הדין, שניתן ברוב דעות, מצדד בפרשנותו של השופט בייסקי ודוחה את הערעור, ומאשר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר כי המשיב, בן זוגו של המוטב המנוח, זכאי לחלקם כמפורט בצוואה. כמו כן, פסק הדין פוסק למשיב 5,000 ₪ שכר טרחת עורך דין והוצאות מהמערער השני.