ת"א 54205-12-21

תקציר

השופטת פותחת וקובעת כי תביעת התובע לקרקע בבעלות המדינה בפוריה כפר עבודה אינה מבוססת על זכות קניינית או חוזית כלשהי, אלא על הזכות לחתום על חוזה חכירה. לפיכך, התביעה כפופה לנהלים ולהחלטות של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ויש לבחון אותה על פי המשפט המנהלי. לאחר מכן מתייחס השופט לטענותיו הספציפיות של התובע. הם דוחים את הטענה כי שטח חלקה א' צריך להיות לפחות שני דונם, ומציינים כי אין זו דרישה בהמלצות צוות פרידמן, שעליהן מתבססת הצעת רמ"י, וכי שינויים תכנוניים לאורך השנים הופכים חלקה גדולה יותר לבלתי ישימה. השופטת דוחה גם את טענות התובעת בדבר היעדר רצף בין חלקה א' לשטח החקלאי, ומדגישה כי רמ"י אינה מחויבת ליצור רצף כזה. השופט קובע כי דרישת רמ"י מהתובע להתאים את ייעוד הקרקע היא סבירה, בהינתן שהיא תואמת את הנהלים המקובלים של רמ"י. עם זאת, השופטת מוצאת הצדקה בעמדת התובעת בעניין דמי החכירה, ורואה כי אין זה סביר שרשות מקרקעי ישראל תדרוש ויתור על תביעות עתידיות ותקבע את מועד תחילת החכירה כמועד פסק הדין, ומורה לרשות להוציא סעיף זה מהחכירה. השופטת מסכמת בהדגשת חוסר התקינות של המצב הנוכחי, בו התובעת ובני משפחתה מחזיקים באדמות מדינה שלא כדין מזה עשרות שנים, ומפצירה בתובעת לממש את זכותה לחתום על חוזה שכירות בתוך זמן סביר. לבסוף, התביעה נדחית, למעט הסעיף בדבר ויתור על תביעות הדדיות, והתובע נדרש לשלם את הוצאות המשפט של רמ"י.