ע 15/13

תקציר

פסק הדין דן בכלל לפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאיו של בית משפט קמא בדבר מהימנות וממצאים עובדתיים, ובמקרה זה נומקו קביעותיו של בית משפט קמא כראוי. עדויות עדי התביעה, בשילוב ראיות חיצוניות, מציירות תמונה ברורה של חלקו של המערער במעשי עבירת המין. טענות ההגנה בדבר סתירות בעדויות אינן מתקבלות, ובית המשפט מוצא את ראיות התביעה אמינות. בית המשפט דוחה גם את טענת ההגנה בדבר קשירת קשר להאשמות שווא, שכן היא אינה נתמכת בראיות כלשהן. בהתייחסו לסוגיית הענישה דן בית המשפט בהוראות תיקון מס' 113 לחוק העונשין, המעגן את שיקול הדעת השיפוטי בענישה, ומטרתו להטיל עונשים אחידים, עקביים ושווים בנסיבות דומות. התיקון קובע הליך בן שלושה שלבים: ראשית, לקבוע אם הנאשם הורשע בריבוי עבירות או בעבירה אחת; שנית, קביעת אזור העונש המתאים; ושלישית, בחינת נסיבות שאינן קשורות לעבירה וקביעת העונש בתחום שנקבע. במקרה הנוכחי, בית המשפט מוצא כי תחום הענישה ההולם, בהתאם לעקרון ההלימות, הוא שלוש עד שבע שנות מאסר. בית המשפט מדגיש את חומרת מעשיו של המערער, אשר פגעו בכבודה ובפרטיותה של המתלוננת, ונעשו במסגרת צבאית, תוך ניצול חוסר יכולתה של המתלוננת להתנגד. השלב הבא הוא לקבוע את העונש בפועל בתוך אזור העונש המתאים. בית המשפט בוחן את שיקולי הענישה המנויים בתיקון, לרבות הגנה על שלום הציבור, הרתעה ושיקום. במקרה זה, הסיכון המתון של המערער לחזרה לשגרה, חוסר אחריות וחוסר אמפתיה כלפי הקורבן, מטים את הכף לכיוון עונש מחמיר יותר. בנוסף, עקרון אחידות הענישה, אף שהוא מרכזי, אינו פוטר את בית המשפט מהטלת עונשים פרטניים. בית המשפט מוצא כי קיימים הבדלים משמעותיים בין המערער לבין שותפו, רב"ט ד', לרבות תפקידו הגדול יותר של המערער ושיתוף הפעולה של רב"ט ד' בחקירה. ערעור התביעה להחמרת העונש מתקבל, וערעור ההגנה על תקופת המאסר נדחה. עונש המאסר בפועל נקבע לשלוש שנים וחצי. העונש הכולל, כולל מאסר בפועל ומאסר על תנאי, עולה בקנה אחד עם עונש המינימום הנדרש בחוק.