ע"א 6102/13

תקציר

פסק דין זה מתייחס לשתי תביעות קבוצתיות מאוחדות, הידועות בשם "תביעות קישון", בנוגע לזיהום סביבתי של נחל הקישון בישראל. התובעים, בהם חיילים שצללו בנחל ודייגים שעבדו בו, טענו לחשיפה לחומרים מסוכנים שהוזרמו על ידי מפעלים שונים בין שנות ה-50 לשנות ה-90, וגרמו לכאורה למחלות רבות, לרבות סרטן. הטענות נדחו במשפט בשל היעדר ראיות מספיקות המבססות קשר סיבתי בין הזיהום למחלות, העדפת עדות המומחה מטעם הנתבעים על פני עדות התובעים, וסתירות עובדתיות בעדויות התובעים. בית המשפט הדגיש כי הן אמינות עובדתית והן ראיות מדעיות הן בעלות חשיבות עליונה בהוכחת סיבתיות למחלות עקב זיהום סביבתי. התובעים לא הוכיחו תחלואה עודפת בקרב אנשים שנחשפו ולא קבעו כי חומרים מסוכנים ספציפיים בריכוזים ובצורות החשיפה הרלוונטיים גרמו למחלות הנטענות. יתר על כן, פסק הדין בחן באופן ביקורתי את הראיות האפידמיולוגיות של התובעים, אשר נמצאו בלתי מספקות כדי לתמוך בטענותיהם. בערעור אישר בית המשפט קמא את פסק דינו, ולא קבע כל בסיס להתערב בממצאיו המקיפים והמפורטים של בית משפט קמא. התיאוריות המשפטיות של המערערים, לרבות עקרון "המזהם משלם" וטענות בדבר הטיה חוזרת, לא הניעו את ערכאת הערעור בשל היעדר ראיות משמעותיות הקושרות את המזהמים הנטענים למחלותיהם. השופטים שקלו גם את המורכבות הפרוצדורלית והראייתית המשמעותית בניהול "מגה-תיקים" כאלה, והציעו פעולה חקיקתית אפשרית כדי להתמודד עם אתגרים ייחודיים לתביעות נזיקין סביבתיות המוניות. בסופו של דבר, הערעור נדחה, ולא הוטלו הוצאות נוספות על המערערים. פסק הדין מהווה פרשנות משמעותית למפגש שבין דיני הסביבה לתביעות נזיקין, ומדגיש את הדרישות הראייתיות המחמירות הנדרשות לביסוס טענות לנזק הנובע מזיהום תעשייתי.