ע"א 57687-04-26

תקציר

בפסק דין זה, בית המשפט המחוזי בירושלים (בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים) התבקש להכריע בשאלה האם פגיעה באדם שאינו משתמש ברכב, כתוצאה מפעולת כניסה של אדם אחר לרכב, מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). **רקע עובדתי:** המשיב נפגע בפרק כף ידו כתוצאה מסגירת דלת רכב על ידו על ידי בנו בן ה-9. המשיב עמד מחוץ לרכב ולא התכוון להשתמש בו. רעייתו של המשיב, שנהגה ברכב, הייתה בעיצומה של פעולת הכניסה לרכב, כאשר בנם סגר את הדלת. המשיב נותר עם נכות צמיתה בשיעור 5%. **החלטת בית משפט קמא:** בית משפט השלום קיבל את גרסת המשיב וקבע כי האירוע מהווה "תאונת דרכים" כמשמעו בחוק. בית המשפט הסתמך על כך שסגירת דלת לאחר כניסת נוסע מהווה פעולה של "כניסה" לרכב, ועל כן "שימוש ברכב מנועי". בנוסף, נקבע כי החוק חל גם כאשר הנפגע אינו הנוסע או משתמש אחר ברכב. בית המשפט קמא שאב חיזוק לקביעתו מהלכת פלוני (רע"א 8744/18) ומפסיקות ערכאות קודמות. **טענות המערערת (הפול):** המערערת טענה כי לא היה מקום לאמץ את הגרסה העובדתית של המשיב, בשל סתירות בגרסאות ורישום רפואי לא עקבי. לחלופין, נטען כי גם אם גרסת המשיב נכונה, האירוע אינו מזכה אותו בפיצויים לפי החוק, משום שהחוק אינו חל על פגיעה באדם שאינו משתמש ברכב עקב פעולת כניסה של אדם אחר לרכב. **החלטת בית המשפט המחוזי (פסק הדין):** בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והורה על דחיית תביעת המשיב. הקביעה העובדתית של בית משפט קמא לא נדונה בהרחבה, כאשר בית המשפט ציין כי אף אם קיימים קשיים בגרסה, לא הונחה תשתית מספקת להתערבות בקביעה העובדתית. **העיקר המשפטי – פרשנות "שימוש ברכב מנועי" ו"תאונת דרכים":** בית המשפט ביטל את הקביעה של בית משפט קמא כי החוק חל על מקרה זה. המבנה המשפטי של ההכרעה התבסס על הניתוח הבא: 1. **הבחנה בין חלופות שונות בהגדרת "תאונת דרכים":** בית המשפט הדגיש כי אף על פי שיש לשאוף לתוצאה אחידה בבחינת הגדרת "תאונת דרכים", הרי שהפסיקה החילה אמות מידה שונות על חלופות שונות בחוק. 2. **המבחן המשולב לכניסה ויציאה מרכב:** בהקשר של פעולות כניסה ויציאה מרכב, הבהירה השופטת וילנר בהלכת פלוני כי יש להחיל **מבחן משולב, טכני ומהותי**. * **המבחן הטכני:** עניינו במגע הפיסי בין המשתמש לבין הרכב. * **המבחן המהותי:** בוחן האם הפעולה מהווה פעולה חיונית לנסיעה, וכן חלק טבעי ואינטגרלי מהנסיעה, הכניסה או הירידה ממנה. 3. **דגש על המשתמש עצמו:** בית המשפט הדגיש כי מבחן זה שם את הדגש על **המשתמש עצמו** – האם הפעולה מהווה חלק אינטגרלי משימושו ברכב. 4. **הבחנה מהלכת לוי:** בהתייחס להלכת לוי (רע"א 66/10), אליה התייחס בית משפט קמא, נקבע כי אין להישען עליה בדיון בסוגיה זו. הובהר כי בעניין לוי, הנפגע נפגע **עקב כניסת אדם אחר לרכב**, בעוד שכוונת המחוקק בהקשר של שימוש בכניסה וירידה מרכב היא שהפגיעה תהיה **של המשתמש עצמו**. קביעה זו, לפיה כוונת המחוקק היא שהפגיעה תהיה של המשתמש, זהה לקביעה שביסוד ההכרעה בעניין לוי. 5. **השלכת הפסיקה:** תוצאת קביעה זו היא שלאדם חיצוני הנפגע, למשל, מפתיחת דלת רכב, לא תהא זכאות לפיצויים לפי החוק. בית המשפט נימק זאת בכך שעובר אורח הנתקל ברכב חונה אינו זכאי לפיצויים בגין "תאונת דרכים", וגם אם פגיעת עובר אורח מפתיחת דלת נפוצה, אין פירושו של דבר שהיא קשורה ב"שימוש ברכב מנועי" שהמחוקק התכוון לפצות בגינו. המפתח להגדרה הוא מהות הפעולה שביצע המשתמש, ולא בהכרח הנפגע החיצוני. **חידוש משפטי:** פסק הדין מחדד את הפרשנות של "שימוש ברכב מנועי" בהקשר של כניסה ויציאה מרכב. הוא קובע כי הגדרת "תאונת דרכים" מכוח שימוש זה, רלוונטית לפגיעות שנגרמות **למשתמש עצמו** במהלך פעולת הכניסה או היציאה, ואינה חלה באופן אוטומטי על נפגעים חיצוניים (כמו הולכי רגל או רוכבי אופניים) הנפגעים כתוצאה מפעולות אלו של המשתמש. בכך, בית המשפט מצמצם את היקף תחולת החוק על מנת לשמור על ייחודו של "שימוש ברכב מנועי" כפי שנדרש בחוק. **התוצאה:** הערעור התקבל, תביעת המשיב נדחתה, והמשיב חויב בהוצאות המערערת.