ע"א 357/72

תקציר

בית המשפט העליון עסק במקרה בו טענה המשיבה כי אולצה באמצעות איומים לחתום על כתב ויתור על חוב שחבה המערערת. לאחר שקיבלה תשלום חלקי, היא דיווחה על האיומים למשטרה, בטענה שהם השפיעו על הסכמתה. ראש לשכת ההוצאה לפועל מצא כי עדותה אינה מספיקה להוכחת כפייה בשל היעדר אימות, תוך עמידה באמות המידה של פקודת הראיות המחייבות הוכחה משמעותית יותר בתיקים אזרחיים הנוגעים לטענות פליליות. בית המשפט המחוזי הפך זאת, בקובעו כי נטל ההוכחה מוטל על המערערת לתת תוקף לוויתור, אך בית המשפט העליון חלק על כך, וקבע כי המשיב נושא בנטל השכנוע. השופט י' כהן הדגיש את הצורך של המשיבה לבסס טענות כפייה מעבר לעדות פשוטה, והציע כי מעשיה לאחר ההסכם ערערו את טענת הכפייה. למרות שהשופט ח' כהן חלק על כך, וטען להקלה בהערכת ראיות על רקע טענות לאלימות כדי להגן על פסקי דין חוקיים, הרוב תמך בהיצמדות פרוצדורלית. בכך התקבל הערעור, תוך שהוא מחזיר את סירובה הראשוני של לשכת ההוצאה לפועל לכבד את טענת המשיב ללא ראיות חזקות יותר, ובכך מחזק את הדרישה החוקית להוכחת משכנע לטענות בדבר התנהלות פלילית.