בר"ע 16/90

תקציר

התיק סובב סביב חוזה לרכישת דירת קוטג' באשדוד, עם סעיף שיפוט המגדיר את בתי המשפט בתל אביב-יפו כמקום הבלעדי ליישוב סכסוכים. שנים לאחר מכן, תבעו הרוכשים את המוכר בבית משפט השלום באשדוד בגין ליקויים בנכס. הספק ביקש לדחות או להעביר את התיק לתל אביב-יפו על פי החוזה. בית משפט השלום דחה את הבקשה וקבע כי תניית השיפוט בלתי סבירה ומפלה לפי חוק החוזים האחידים, מה שהוביל לערעור. בית המשפט העליון קיבל את הערעור וביטל את החלטת בית משפט השלום. בית המשפט קבע כי הסעיף אינו בלתי סביר או מפלה רק משום שהוא חורג מתחומי השיפוט הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שמבחן חוסר הסבירות אינו צריך להתבסס רק על אי נוחות, ותל אביב-יפו אינה מהווה סמכות בלתי סבירה עבור בעלי הדין במקרה זה. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי סעיף שיפוט המרתיע צד מלממש את זכויותיו בשל הוצאות נסיעה משמעותיות עלול להיחשב בלתי סביר. בנוסף, ציין בית המשפט העליון את הימנעותו של בית משפט קמא מלהודיע על כך ליועץ המשפטי לממשלה, כנדרש בחוק, כאשר עסקינן בתנאים מפלים בחוזים אחידים. ההחלטה התהפכה והתיק הועבר לבית משפט השלום בתל אביב-יפו. המשיבים חויבו בהוצאות בסך 500 ₪.