עב"ל 28047-09-13

תקציר

פסק דין הרוב דוחה את ערעור המוסד לביטוח לאומי וקובע כי נכה אלמוני זכאי להלוואה עומדת לרכישת רכב. האדם המדובר מתגורר כ-40% מהזמן בבית הוריו ובשאר הזמן במעון. הוריו, המתגוררים רחוק, מוכרים כנהגים מורשים ורשאים להסיע אותו לצרכיו. השופטים הדגישו כי תכליתו של הסכם הניידות, שמטרתו לספק "החלפת רגל" לנכים, מתקיימת במקרה זה. זאת ועוד, מסירותם של ההורים לצרכיו של בנם והעובדה שהם מסיעים אותו על פי צרכיו הרפואיים והאישיים בכל מקום בו הוא מתגורר, מגשימים את תכלית ההלוואה העומדת, למרות שבנם מתגורר עמם באופן חלקי בלבד. השופט פליטמן, שכתב את פסק הדין העיקרי, הדגיש כי אין לשנות את פרשנות הסכם הניידות, ועל פסק הדין הקודם בעניינו של סולובייצ'יק, שאישר מגורים חלקיים בשיעור של 50%. הוא טען כי הצדדים להסכם לא התכוונו ששינוי הניסוח יחרוג מפסיקה זו, וכי הסדר חלקי עדיין יכול להיחשב "קבוע". השופטת איטח הסכימה עם פסק דין זה והדגישה כי יש להכיר בבית הוריו כמקום מגוריו של האדם, שכן זהו מרכז חייו, והשהייה במעון היא הכרח. השופט עמירם רבינוביץ' חלק על כך, וטען כי תכלית ההלוואה העומדת - לספק את צרכיו היומיומיים של הנכה - אינה יכולה להיות מושגת כאשר הנהג המורשה (במקרה זה, ההורים) זמין להסיע אותו פחות ממחצית הזמן. הוא הדגיש כי הסכם הניידות קובע הוראות כלליות שיש להקפיד עליהן, וכי מתן הלוואות חייב להתבסס על דרישות החוק, שבמקרה זה אינן מתקיימות. דעות נציגי הציבור היו חלוקות, כאשר מר שילון ומר אורן הצטרפו לעמדת הרוב, ואילו מר משה אורן הדגיש את ההיבטים האנושיים, תמך בנכה ובמשפחתו והציע כי במקרים גבוליים יש להעדיף את המבוטח.