ע"א 9303/03

תקציר

קביעתו של בית המשפט היא שהערעור נדחה. זאת, משום ששירותיה של המערערת – ייצוג משפטי – ניתנו ביחס לנכסים המצויים בישראל, ועל כן נדרשת המערערת לשלם מס ערך מוסף על השכר שהתקבל בשיעור הרגיל. השירותים המשפטיים המדוברים ניתנו לחברות גרמניות המעורבות בהליכים משפטיים בישראל, מטעם מבטחת האחריות שלהן, חברת קולוניה הגרמנית. למרות שהמערערת טענה כי "מקבל השירות" הוא קולוניה, ולא החברות הגרמניות, בית המשפט מצא כי אין בכך כדי לשנות את מיקום השירותים הניתנים. סלע המחלוקת המרכזי היה האם השירותים שניתנו על ידי המערערת היו "בגין נכסים המצויים בישראל". בית המשפט מצא שכן, בהתייחסו לפסיקה קודמת (רוזין) שהגדירה "זכות" כנכס, הכוללת כל זכות בעלת ערך כלכלי. בית המשפט דחה את ניסיונה של המערערת להבדיל מקרה זה מרוזין על יסוד העובדה שעסקינן בזכות להתגונן ולא בזכות לקבלת פיצויים. הזכות להתגונן, קבע בית המשפט, היא גם זכות בעלת משמעות כלכלית. יתר על כן, בית המשפט פירש את השימוש של התקנה הרלוונטית בביטוי "בגין רכוש" ככזה שאינו מוגבל לזכויות שבבעלות מקבל השירות. תחת זאת, בית המשפט קבע כי התקנה חלה באופן רחב יותר על שירותים הניתנים בגין כל זכות, לרבות הזכות להגן על עצמך. פרשנות זו נתמכה ברציונל העומד מאחורי החוק והתקנות הרלוונטיים, והוא לתמרץ יצוא שירותים באמצעות מתן פטור ממס רק כאשר קיים קשר בין הנכס או מקבל השירות לבין ישראל. מאחר שההליך המשפטי הנדון התקיים בישראל, קבע בית המשפט כי השירות שסיפקה המערערת אינו קשור לייצוא, ולפיכך אינו זכאי לפטור ממס. פסק דינו של השופט עדיאל, שעליו הסכימו השופט א' ריבלין והשופטת א' חיות, הוביל למסקנה כי שכר הטרחה שהרוויחה המערערת חייב בשיעורי מס ערך מוסף סטנדרטיים בישראל. כן חויב המערער בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דין, בסך 20,000 ₪.