ה"ת 49539-02-20

תקציר

השופט לא מצא כל שחר בטענות שהציגה ההגנה בנוגע להתנהלות המשיב. השופט סבור כי קיים סיכוי סביר להרשעה על סמך חומר הראיות. עוד קבע השופט כי מבקש 6 היה הבעלים האמיתי של הנכסים התפוסים וכי למבקשים 5-1 לא הייתה כל טענה כלפיהם. זאת ועוד, השופט לא השתכנע מבקשתו של מבקש 6 להשיב את הנכסים בשל מצבו הכלכלי הרעוע כתוצאה מקריסת עסקיו, בהסתמך על עברו הפלילי בעבירות סביבתיות ועל הנזק הסביבתי שנגרם כתוצאה מהשלכת פסולת בלתי חוקית לכאורה. השופט התייחס למספר החלטות קודמות בהן פסקו בתי המשפט לטובת המדינה במקרים דומים, והדגיש את הצורך לנקוט עמדה קשוחה נגד עבריינים סביבתיים חוזרים. באשר לרכב BMW ששימש לביצוע העבירות, קבע השופט כי הוא שייך למבקש 6 ואין להחזירו, מה גם שלא עמד בתנאי שחרורו שנקבעו על ידי שופט אחר. השופטת קיבלה גם את בקשת המשיב לנהל את הנכסים שנתפסו, לרבות מכירת כלי הרכב והפקדת התמורה בקופת בית המשפט עד תום ההליכים, בשל הסיכון לירידת ערך בעודו במשמורת המדינה. לבסוף הורה השופט כי הנכסים התפוסים לא יוחזרו למבקשים וכי בקשות המשיב לניהולם יתקבלו. למבקשים ניתנה זכות ערעור על ההחלטה.