ת"א 1177/00

תקציר

השופטת פותחת וקובעת כי לצורך דיון בטענות המקדמיות של הנתבעים, יש לראות את טענות התובעים כנכונות. הטענה הראשונה, לפיה חוסר ידיעתם של התובעים על עסקת החליפין מונע מהם לטעון לקיומה, נדחית שכן ניתן להוכיח את העסקה באמצעות ראיות אחרות. הטענה השנייה בדבר דרישת הכתב נדחית אף היא, שכן העסקה קדמה לחוק המקרקעין, ועל כן חל עליה הדין הקודם, שאינו מחייב שהעסקה תהיה בכתב. גם טענת ההתיישנות אינה מוצלחת שכן הזכות הנטענת אינה זכות קניינית, ולכן חלה מגבלת 25 השנים. זאת ועוד, יחסי הנאמנות בין הצדדים, הנובעים מעסקת החליפין הנטענת, משמעם שתקופת ההתיישנות אינה חלה. טענות הנתבעים בדבר שיהוי בהגשה, השתק וחוסר תום לב נדחות אף הן, שכן זכות הגישה של התובעים לערכאות היא זכות חוקתית בסיסית, ואין ראיות לניצול לרעה פרוצדורלי. לבסוף, דוחה השופטת את טענת הנתבעים כי התובעים לא הוכיחו את מעמדם כיורשיו של המנוח אונאללה, וקובעת כי די במעמדם כבעלים רשומים של הנכסים הרלוונטיים כדי לבסס את מעמדם. לאחר שהטיעונים המקדמיים לא עמדו על הפרק, פונה השופט לגופו של עניין. התובעים לא הביאו כל ראיה ישירה לעסקת החליפין, ועדותו של עד המפתח שלהם, אוסאמה אונאללה, היא עדות שמיעה ולא אמינה. מנגד, ראיות הנתבעים ועדותו של עדם, חוסיין עלי שלבי, סותרות את טענות התובעים. בסיכומו של דבר, התובעים לא הצליחו להוכיח את טענתם בנוגע לעסקת החליפין, ולכן השופטת דוחה את התביעה. התובעים חויבו לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין.