ע"א 39321-05-14

תקציר

לאחר ששקל בכובד ראש את הטיעונים שהציגו הצדדים ובחן את הראיות שהוגשו, הגיע השופט זיאד הווארי למסקנה כי יש לדחות את הערעור. השופט ביסס החלטה זו על מספר נקודות מרכזיות. ראשית, הערעור ערער בעיקר על קביעותיו העובדתיות והמהימנות של בית משפט קמא, שבדרך כלל קשה לבטלן בערעור. בית משפט קמא מצא את עדותו ותצהירו של המערער בלתי מהימנים, ובית משפט לערעורים היה דוחה בדרך כלל את התרשמותו הישירה של בית משפט קמא מן הראיות. שנית, טענת המערערת כי המשיבים היו חייבים אישית בפירעון חוב לא נתמכה בראיות. המסמך הראשון שהובא על ידי המערערת כראיה להתחייבות זו הותנה במכירת חוף, דבר שטרם התממש. יתר על כן, הוספת הביטוי "תקף לכל מכירה" לא הוכחה כהסכמת כל הצדדים ועל כן לא ניתן היה להסתמך עליה על ידי המערערת. די היה בניתוחו המפורט וההגיוני של מסמך זה ובטלותו כדי לדחות את טענת המערער ללא צורך בראיות נוספות. עוד הדגישה השופטת כי המערער הציג טענות סותרות, אשר שיקפו באופן שלילי את אמינותו. כך למשל, טען המערער תחילה כי המסמך אינו קובע "תנאי השעיה", אך בהמשך חזר בו מעמדתו וטען כי תנאי כזה מתקיים. חוסר עקביות זה ערער את עניינו של המערער. בנוסף, המערער לא הוכיח טעויות או פגמים משמעותיים בפסק דינו של בית משפט קמא המצדיקים ביטול. הערעור נראה כניסיון לטעון מחדש את התביעה, שלא היה תפקידה של ערכאת ערעור. תחת זאת, תפקידה של ערכאת הערעור הוא לבחון האם קביעותיו של בית משפט קמא נתמכות בראיות ובדין. השופט הווארי לא מצא עילה להתערב בהחלטתו המנומקת היטב של בית משפט קמא והורה למערערת לכסות את הוצאות המשיבים ושכר טרחת עורך הדין בסך 20,000 ₪. השופטת אסתר הלמן והשופט שאהר אטרש הסכימו עם ההחלטה, מה שהוביל לדחיית הערעור פה אחד.