דנ"א 10017/02

תקציר

פסק הדין עוסק בפרשנותו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שעניינו נהגים המפעילים רכב ללא רישיון מתאים. סוגיה זו נבחנה בשני תיקים מאוחדים, גרינברג ולוי. גרינברג החזיק ברישיון המחייב הגה כוח בשל מוגבלותו, אך נפצע בעת שנהג ברכב בלעדיו. לוי, בעל רישיון דרגה 2, היה מעורב בתאונה בעת שהסיע יותר נוסעים מהמותר. בתי המשפט פסקו תחילה נגד פיצוי על סמך הסעיף, ופירשו אותו כנהיגה ללא רישיון תקף. עם זאת, בסופו של דבר נקבע בפסק הדין כי יש להחיל את סעיף 7(3) בצמצום, רק על מקרים בהם סוג הרכב בו נוהג שונה מזה המותר ברישיון הנהיגה, המוגדר על פי מאפיינים פיזיים כמו משקל. פרשנות זו נועדה לאזן בין התכליות החברתיות והעונשיות של החוק, ולהבטיח שלילת פיצויים רק במקרים חריגים שבהם נשקפת פגיעה חמורה בשלום הציבור. כך, נפסק כי גרינברג ולוי זכאים לפיצויים, שכן הפרותיהם לא נגעו לנהיגה בסוג רכב שאין להם רישיון לגביו, אלא בהפרת תנאים שאינם קשורים לסוג הרכב האינהרנטי. החלטה זו מקדמת מדיניות ברורה ועקבית ביישום חוק הפיצויים, תוך שימת דגש על הרתעה תוך הכרה במטרה העיקרית של החוק לפצות נפגעי תאונות דרכים.