ת"א 36627-03-10

תקציר

התובעים, איגוד של בעלי קרקעות במושב, טענו נגד השתהות מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י) במתן היתרי בנייה לחלקות קרקע במושב. התובעים עיגנו את זכותם לבנות על מגרשים אלה על בסיס הבטחה מנהלית שלטענתם הבטיחה להם רמ"י. עוד טענו כי דרישת מנהל מקרקעי ישראל לפצל את החלקות לשניים אינה מוצדקת וכי מנהל מקרקעי ישראל פעל באופן שרירותי ובחוסר תום לב. רמ"י טענה כי התובעים לא עמדו בתנאים לפי החלטה 862, שיאפשרו להם לבנות על המגרשים, וכי ההבטחה המנהלית התבססה על טעות עובדתית. בית המשפט מצא כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת טענותיהם. הם לא הוכיחו את זכותם של בעלי הקרקע לחלקות ספציפיות או את זכותם לבנות עליהן. רמ"י, לעומת זאת, הוכיחה כי החלקות אינן קשורות לקרקעות ספציפיות וכי לבעלי הקרקע אין זכויות בהן, שכן לא נחתמו חוזים ספציפיים. יתר על כן, התובעים לא הוכיחו כי העיזבונות עמדו בדרישות החלטה 862, ועמדת רמ"י כי מרבית העיזבונות לא עמדו בתנאים אלה נותרה בעינה. באשר להבטחה המנהלית, ציין בית המשפט כי בעוד שלאנשי מנהל מקרקעי ישראל שהשתתפו בדיון הייתה סמכות להבטיח הבטחה כזו והתכוונו לכך, ההבטחה התבססה על טעות עובדתית בדבר היכולת לפצל את החלקות וקיומה של ועדת לוצאטו. למרות שמנהל מקרקעי ישראל לא חזר בו מהבטחתו בעניין ועדת לוצאטו, קיבל בית המשפט את עמדת רמ"י לפיה ההבטחה שלא לפצל את החלקות נעשתה בטעות. משכך, ההבטחות המנהליות לא היו מחייבות, והתביעה נדחתה. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם, שכן מטרת התביעה הייתה לקדם את הבנייה במושב, וגם מנהל מקרקעי ישראל חזר בו מהבטחה.