ע"א 403/73

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של התדיינות משפטית ממושכת בין שתי דירות שכנות בישראל. המשיבים, המתגוררים בקומה העליונה, מבקשים להרחיב את דירתם כך שתאכלס את ארבעת ילדיהם הקטנים, ואילו המערערים, המתגוררים בקומה התחתונה, מתנגדים לבנייה בטענה שהיא תפריע לאור השמש ולאוויר להיכנס לדירתם. התיק נסוב סביב השאלה האם תכנית ההרחבה מהווה הסגת גבול לאינטרסים המוצדקים של המערערים להחזיק במקרקעין. פסק דינו של בית המשפט העליון, שניתן על ידי השופט ח' כהן, מצדד במערערים. על פי פסק הדין, תכנית ההרחבה של המשיבים עולה כדי הסגת גבול במקרקעין, כהגדרתם בסעיפים 11, 29 ו-17 לחוק המקרקעין ופקודת הנזיקין. ההחלטה מדגישה כי זכות החזקה בקרקע משתרעת על השטח שמעליה, לרבות תחום אור השמש והאוויר. בעוד השופט כהן מכיר בכך שלמשיבים אינטרס לגיטימי להרחיב את דירתם, הוא מדגיש כי זכותם של המערערים ליהנות מאור השמש ומהאוויר החודר לחלונותיהם הנוכחיים היא הגוברת. זאת ועוד, השופט כהן מבקר את היעדר הרישום ואי הסדר בבעלות על הקרקע בשכונה, אך מאשר את החזקה הבלעדית של המערערים במקרקעין הנדונים על בסיס הסכם חלוקה בין המערערים למשיבים. משכך, צו המניעה הארעי המונע מהמשיבים להתחיל בבנייה הופך סופי ומוחלט. השופט ברנזון מסכים עם ההחלטה, ומציין את עוולת המטרד ליחיד ואת העוולה המיוחדת של הפרעה לאור השמש לפי סעיפים 44 ו-48 לפקודת הנזיקין, בהתאמה. בנוסף, מדגישה השופטת ברנזון כי הנזק שנגרם למערערים הוא מהותי ולא ניתן לפצות אותו כראוי בפיצויים כספיים, ולפיכך צו המניעה המבוקש הוא התוצאה המועדפת. לבסוף, מסכים השופט מני עם פסקי הדין של השופט ח' כהן והשופט ברנזון, המובילים לקבלת הערעור. המערערים פוסקים את הוצאותיהם בכל הערכאות, לרבות סכום נקוב לשכר טרחת עורך דין.