ע"א 4583/08

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לערעור אזרחי על התיישנות על הגשת תביעה. החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הערעור התבססה על הטענות האמורות במסמכי המערער ועל הממצאים העובדתיים הנגזרים מהן. על פי פסק הדין, טענת המערערים כי לא היו מודעים להפרת ההסכם על ידי המשיב עד שנת 2000 אינה משכנעת דיה. מהמכתבים שהוחלפו בין הצדדים עולה, כי כבר בשנת 1994 הודיע המשיב למערערת על האפשרות להגיש תביעת בוררות, אך הדבר יישא בהוצאות נוספות. מכתבו של המשיב ממרץ 1993, בו לא צוין אישור להוצאות עתידיות, הובהר במכתב נוסף שנה לאחר מכן, בו צוין כי הגשת התביעה תחייב הוצאה כספית. השופטים הסכימו כי אדם סביר היה מבין ממכתבים אלה כי התביעה לא הוגשה. זאת ועוד, במכתבו של המערער למשיב בנובמבר 2000, זמן קצר לאחר שטענו כי גילו את ההפרה הנטענת, לא ניכר כל סימן של תרעומת או הפתעה, דבר הסותר את טענתם. הימנעותה של המערערת מלתמוך את תגובתה לבקשת הדחייה על הסף בתצהיר פגעה אף היא בתביעתם, שכן היא הותירה את טענותיהם בלתי מוכחות בדבר הסיבות לעיכוב. השופט דנציגר הגיע למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי והמליץ לדחות את הערעור ולהטיל הוצאות על המערער. השופטים רובינשטיין וג'ובראן הסכימו עם ההחלטה, וצר להם על היעדר תקשורת ותיעוד בין הצדדים ועל כישלון ניסיונות הפשרה.