עפ"ת 5907-09-23

תקציר

פסק הדין דוחה את שני חלקי הערעור שהגישה ההגנה. הערעור עסק בעבירת תנועה, נהיגה בזמן פסילה, שביצע המערער. המערער טען כי יש לבטל את כתב האישום משום שלא נחקר באזהרה לפני הגשת כתב האישום, דבר שלטענתו מהווה פגיעה בזכויותיו. השופט קבע כי בהקשר של עבירות תעבורה, החוק אינו מחייב חקירת אזהרה לפני הגשת כתב אישום – ומכאן שלא הייתה הפרת חובה מצד היחידה החוקרת. גם אם הייתה חריגה, השופט הדגיש כי הדבר לא יוביל אוטומטית לביטול כתב האישום. הותוו הדינים הספציפיים הנוגעים לעבירות תעבורה, מהם עולה כי במקרים אלה די בתגובתו של חשוד כפי שנרשמה בזימון – וממילא לא נפגעו זכויותיו של המערער. עם זאת, גם אם אי זימונו של המערער לחקירה היה נחשב כעבירה, אין בכך כדי להצדיק את ביטול כתב האישום שהוגש לאחר מכן, שכן אין מדובר בפגיעה משמעותית בעקרונות הצדק. השופט התייחס למבחן התלת-שלבי בפרשת בורוביץ והדגיש כי העבירה הנטענת אינה חמורה דיה כדי להצדיק את ביטול ההליך, במיוחד נוכח חומרת העבירה, נהיגה בזמן פסילה. זאת ועוד, יכולתו של המערער להגן על עצמו לא נפגעה, ואשמתו לא הוטלה בספק – הוא אף הודה במיוחס לו. לפיכך קבע השופט כי יש להמשיך בהליכים, וכתב האישום נגד המערער צריך לעמוד בעינו. השופטת דחתה גם את הערעור החלופי על גזר הדין, וציינה כי הוא סביר ומביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער. גזר הדין נחשב מקל ותואם את הנורמה המקובלת; לפיכך, בית המשפט לא ראה עילה להתערב. לפיכך נדחה הערעור, על שני חלקיו.