עב"ל 31593-01-16

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לערעור שנדון במוסד לביטוח לאומי בעניין ההכרה בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה. על פי סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי, ירידה בשמיעה עקב חשיפה לרעש בעבודה תיחשב כפגיעה בעבודה רק בהתקיים תנאים מסוימים. אלה כוללים חשיפה לרעש פוגעני ומתמשך מעל הרמות המותרות, ירידה ביכולת השמיעה של לפחות 20 dB בכל אוזן, והגשת תביעה תוך 12 חודשים מתיעוד הליקוי מבחינה רפואית. בנוסף, החוק קובע כי יש למדוד את הירידה בכושר השמיעה בתדרי דיבור של 500-1000-2000 מחזורים בשנייה. החלטות קודמות של בתי המשפט פירשו באופן עקבי סעיף זה כירידה ממוצעת של 20 דציבלים בתדרים אלה בכל אוזן. במקרה הנוכחי, בית המשפט מצא כי ליקוי השמיעה של המשיב עמד בממוצע על 20 דציבלים באוזן שמאל על פי בדיקות הולכת עצם, שהן מדויקות יותר בקביעת ליקוי שמיעה הקשור לעבודה. עם זאת, עבור האוזן הימנית, הירידה הממוצעת הייתה רק 16.66 dB, שכן תוצאות הבדיקה עבור תדר אחד היו חסרות. לדברי בית המשפט, התוצאה החסרה ככל הנראה לא תעלה את הממוצע מעל 20 דציבלים, ולכן המשיב לא עמד בתנאי הסף הקבועים בחוק. בית הדין הגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעור, ותביעת המשיב להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה נדחתה. ההחלטה התקבלה ללא צו הוצאות, ולשני הצדדים נמסר כי פסק הדין יישלח אליהם.