ע"א 5802-04-09

תקציר

קביעתו של בית המשפט היא כי יש לחשב את השווי הקודם, או שווי האשראי, לפי שווי זכויות החוכרים לפני מתן ההיתר - כלומר לפי כושר הבנייה שאושר בחוזי החכירה האחרונים שנחתמו לפני מתן ההיתר לשינוי הניצול. את השווי החדש, או את השווי שיש לחייב, יש לחשב לפי 91% מהשווי המלא של זכויות החכירה ולא לפי שווי זכויות הבעלות בקרקע. זאת, משום שאגרת ההיתר נועדה להוות תשלום עבור ההטבה הנוספת הניתנת לחוכר עם מתן ההיתר לשינוי ניצול, וזכויות החוכר לאחר מתן ההיתר נותרות זכויות חכירה, שערכן נמוך מזכויות הבעלים. לפיכך, יש לערוך חישוב הוגן וסביר על ידי השוואת זכויות החכירה של החוכר לפני ואחרי מתן ההיתר. שיעור דמי ההיתר, המשולם על ידי החוכר למינהל מקרקעי ישראל, הוא אפוא 31% מההפרש בין שווי זכויות החוכר לפני ואחרי שינוי הניצול, ולא 33.8% כפי שטען המינהל. תשלום זה מוצדק משום שהחוכר נהנה מעליית ערך זכויותיו עם שינוי הניצול. כן מורה בית המשפט למינהל להשיב לחוכרים את תשלום היתר בתוספת ריבית, ומבטל את חיוב ההוצאות שהוטל על המערערים בבית משפט קמא. סכומי ההחזר הם כדלקמן: L-E. אף מקבל 24,800 שקל עבור חלקה 17, ליברסקו מקבל 24,800 שקל עבור חלקה 88 ו-ג' מקבל 1,643 שקל עבור חלקה 18. לבסוף, מאחר שהשאלה המשפטית שעמדה על הפרק הייתה שנויה במחלוקת, מחליטים השופטים שלא להורות על הוצאות, ומציעים לבטל את השבת ההוצאות שהוטלה על המערערים.