ד"מ 2397/03

תקציר

התובעת, עובדת לשעבר של הנתבעים, תבעה פיצויי פיטורים, הלנת פיצויי פיטורים והפרשי דמי הבראה ודמי חופשה בגין תקופת שמירת הריונה וחופשת הלידה. הנתבעים הם הבעלים והמנהלים של מעון יום לילדים בו עבדה התובעת כמורה. התובעת נכנסה להריון והפסיקה לעבוד עקב ההיריון. היא ילדה ויצאה לחופשת לידה, ואז התפטרה כדי לטפל בילדה. הנתבעות הסכימו לשלם פיצויי פיטורין אך חלקו על הכללת תקופת מזונות ההריון בחישובי הפיטורים, אותם דרשה התובעת. בית המשפט בחן את הרקע החקיקתי של החוקים הרלוונטיים ומצא כי תכליתו של תיקון 9 לחוק עבודת נשים, אשר הוסיף את הסעיף הנדון, הייתה לעודד את השתתפותן של נשים בשוק העבודה ולצמצם את החסרונות הניצבים בפניהן עקב הריון ולידה. לכאורה, הסעיף נתון לשתי פרשנויות, אך בית המשפט פירש אותו כאומר שיש לכלול את תקופת מזונות ההריון בחישובי הניתוק, שכן הדבר מתיישב עם כוונת המחוקק. הנתבעים חויבו לשלם לתובעת פיצויי פיטורים שחושבו על בסיס כל תקופת העסקתה, לרבות דמי החזקת הריון, בניכוי סכום מחלוקת של ממש, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. באשר לדמי חופשה והבראה, קבע בית המשפט כי תקופת דמי ההבראה אינה מזכה את התובעת בימי חופשה נוספים, אך יש להתחשב בה בעת חישוב דמי ההבראה. הנתבעים חויבו לשלם לתובעת דמי הבראה יחסיים בגין תקופת שמירת הריונה, וכן הוצאות משפט. על פסק הדין ניתן לערער לבית הדין הארצי לעבודה ברשות.