ע"א 16194-05-14

תקציר

פסק הדין המדובר הוא בערעור על החלטת קצין התגמולים, שקבעה במקור כי אין קשר בין מחלת נפש של חייל לבין תנאי שירותו הצבאי. הערעור נדחה על ידי ועדת הערר על סמך העובדה שהחייל לא הצליח להוכיח קשר סיבתי בין מחלתו לבין שירותו. הוועדה התייחסה להערכתו הרפואית של המערער, אשר זיהתה אותו כסובל מהפרעה סכיזופרנית, וציינה כי המחלה נגרמה ככל הנראה משילוב של גורמים ביולוגיים, גנטיים וסביבתיים, ללא כל ראיה ברורה לכך שהשירות היה גורם תורם. בעוד שירותו של המערער הוכר כמלחיץ מבחינה רגשית, הוא לא נחשב חריג או חריג ביחס לשגרת שירותו של המערער, ולפיכך לא תנאי מספיק לקיום הדרישות לקשר סיבתי. פסק הדין התייחס גם לתקדימים משפטיים הנוגעים לפרשנותו של חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ולדרישותיו להוכחת קשר סיבתי ומשפטי בין התפרצות מחלה חוקתית לבין השירות הצבאי. כמו כן נדונו שלושת סוגי המקרים העשויים לזכות חייל בהכרה בקשר סיבתי, כפי שהותוו בפסיקה קודמת. בסופו של דבר, הערעור נדחה מאחר שחוויותיו של המערער לא נכללו באף אחת משלוש הקטגוריות, ולא ניתן היה לקשור את מחלתו ישירות לשירותו הצבאי.