ע"פ 2251/90

תקציר

הערעור עוסק בשאלה האם יש לקבל אמירה של עד מחוץ לבית המשפט כראיה כאשר העד מסרב להעיד בבית המשפט. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות שוד וסמים ונידון ל-12 שנות מאסר. הראיה העיקרית נגד המערער הייתה עדותו של עד, מונדר, שסירב להעיד בבית המשפט בכך שמילא את פיו במים. בית משפט קמא קיבל את הודעתו של מונדר מחוץ לבית המשפט כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, המאפשר ראיה כזו אם העד נוכח בבית המשפט וניתן לחקור אותו חקירה נגדית. המערער ערער וטען כי יש לפסול את הודעתו של מונדר כראיה משום שלא נחקר בחקירה נגדית. רוב שופטי בית המשפט העליון הסכימו כי לא ניתן לקבל את דבריו של מונדר כראיה מאחר שלא העיד בבית המשפט ולא ניתנה לו הזדמנות לחקירה נגדית. הם הדגישו כי זכות החקירה הנגדית היא זכות יסוד בהליך הפלילי והיעדר הזדמנות לחקור את מונדר בחקירה נגדית פגע בזכויותיו של המערער. יתר על כן, הכללת העד הדומם בסעיף 10א(א) תהיה בלתי סבירה ותנוגד את כוונת המחוקק. הרוב עמד גם על חשיבות החופש האינטלקטואלי של שופטי בית המשפט העליון ועל הצורך לסטות מפסיקות קודמות כדי להבטיח את התפתחות מערכת המשפט ולשמור על עצמאות השופטים. הם הגיעו למסקנה כי הנסיבות מצדיקות סטייה מפסק הדין הקודם בעניין לוי, שהתיר את קבלתן. עם זאת, סגן הנשיא מ' אלון והשופט י' בך חלקו על כך, וסברו כי דבריו של מונדר צריכים להיות קבילים והרשעתו של המערער צריכה לעמוד בעינה. הם טענו כי יש לפעול על פי הפסיקה הקודמת בעניין לוי למען יציבות החוק, וכי על המחוקק, ולא בית המשפט, לתקן את החוק במידת הצורך.