ע"פ 54586-01-11

תקציר

הערעור מערער על הרשעתו של בית המשפט המחוזי, שמצא את המערער אשם בתקיפת אישה, עובדת המועצה המקומית שבה שימש כמבקר, וגזר עליו 140 שעות עבודות שירות וקנס בסך 3,000 ₪. על פי כתב האישום, המערער תקף את המתלוננת לאחר שקרעה מזכר מידו. מן העובדות עולה כי בין המערער לבין המתלונן התגלע סכסוך מתמשך בשל חילוקי דעות באשר לרצונו של המערער למלא את תפקידו כנדרש. במהלך האירוע המדובר, קרע המתלונן מידו של המערער תזכיר, אותו היה עליו להוכיח את מועד קבלתו על ידי עובדי המועצה. לאחר מכן ניסה המערער לשלוף את המזכר ובמהומה שהתפתחה נשרט המתלונן ונדחף אל הדלפק. המערער טען כי פעל מתוך הגנה עצמית, ואילו המשיב טען כי מעשיו של המערער אינם עומדים בדרישות ההגנה העצמית, וממילא הם בלתי סבירים ומוגזמים. השופט, רון שפירא, פסק לטובת המערער, קיבל את הערעור וזיכה אותו מהעבירות המיוחסות לו. שפירא מצא כי מעשיו של המערער עמדו בדרישות ההגנה העצמית. ראשית, המערער הותקף שלא כדין כאשר המתלונן תלש את המזכר מידו ללא הצדקה או רשות. שנית, עניינו של המערער בתזכיר היווה איום מוחשי על רכושו וחירותו, שכן התזכיר שימש ראיה לוועדת חקירה שעמדה להתכנס באותו יום. שלישית, פעולות ההגנה של המערער בוצעו באופן מיידי ופסקו מיד עם תום ההתקפה. רביעית, התנהגותו הפסולה של המערער לא הובילה לתקיפה, שכן מעשיו של המתלונן הם שיזמו את התקיפה. חמישית, לא הייתה למערער ברירה אלא להשתמש בכוח כדי להדוף את ההתקפה, והוא השתמש בכוח המינימלי הדרוש. לבסוף, מעשיו של המערער היו סבירים בהתחשב בנסיבות, והפגיעה שנגרמה הייתה מידתית ביחס לנזק שנמנע. שפירא עמד גם על הצדקות נוספות למעשיו של המערער, ובהן הגנת הצורך והגנת הטריוויאליות. לטענתו, גם אם נמצא כי מעשיו של המערער היו מעט בלתי מידתיים, נסיבותיו הייחודיות של המקרה מצדיקות לפטור אותו מאחריות פלילית, מה גם שהאירוע החל בשל התנהגותה המתגרה של המתלוננת. זאת ועוד, המערער היה עבריין בפעם הראשונה, והרשעה עלולה להביא לפיטוריו ולפגוע בעתידו המקצועי. לפיכך, השופט הגיע למסקנה כי עונש הולם יותר יהיה שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. גרשון ואימפריאל, שני השופטים האחרים, הסכימו עם התוצאה ועם רוב הנימוקים שהציג שפירא.