ע"א 300/89

תקציר

במקרה הנוגע להליכי בוררות בין חברות קבלניות לבין גורם ממשלתי בנוגע לפרויקט פיתוח באילת, עסק בית המשפט העליון בביטול פסק בוררות לאחר מספר אתגרים משפטיים. בתחילה, הסכסוך נפתר באופן חלקי באמצעות פשרה, כאשר שאר הנושאים הופנו לבורר. החלטת הבורר להקצות אישורים כספיים מסוימים לרואה חשבון עוררה מחלוקת, שכן הדבר נתפס כחריגה פוטנציאלית מסמכותו של הבורר. למרות שממצאי רואה החשבון נכללו בפסק הבוררות ללא בדיקה מוקדמת של המפלגה, ביקש המשיב לבטל את פסק הבוררות, בנימוקים כגון חריגה מסמכות והיעדר הזדמנות לטעון או להציג ראיות. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, ודחה את פסק הבוררות, מה שהוביל לערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט בחן האם החלטת הבוררות הראשונית היא פסק ביניים והגיע למסקנה שלא, ובכך אישר את ערעורו של המשיב במועד. נקבע כי הבורר חרג מסמכותו בכך שהתייחס לעניינים שמחוץ לתחום המוסכם, ובפרט שינה את מנגנון תיאום האינפלציה. בנוסף, הבורר לא התייחס לכל השאלות שהותאמו, ובפרט בנוגע להחזר מקדמות, המצדיקות ביטול לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות. באופן משמעותי, ההליך פגע בהגינות הפרוצדורלית שכן חוות דעתו של רואה החשבון התקבלה מבלי שניתנה למשיב הזדמנות לערער עליה, ובכך התגשמה עילה לפי סעיף 24(4). בהתחשב בהפרות הפרוצדורליות המצטברות, לרבות חריגה כוללת מסמכות, ועיוותי דין פוטנציאליים, אישר בית המשפט את ביטול פסק הבוררות. כתוצאה מכך, בעוד פסק הדין איפס את הליך הבוררות, אופיו המחייב של הסכם הפשרה הקודם נשמר כדי להנחות את מאמצי הפתרון העתידיים, ועודד את הצדדים להבנה הדדית כדי לזרז את ההחלטה.