ער"מ 2114-02-13

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת על תשלום אגרות בית משפט בעקבות קבלה חלקית של תביעה כספית. המשיבים תבעו תחילה 24 מיליון ש"ח בגין הפרת חוזה, אך זכו ב-6 מיליון ש"ח בלבד. המערערים טענו כי על בית המשפט לסטות מהפסיקה בעניין תשלום אגרות בית המשפט, המחושבות על פי הסכום הנתבע, ולפסוק אגרה בהתאם לסכום המופחת שנפסק בפועל. עם זאת, רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי עליהם לשלם את מלוא הסכום של אגרת בית המשפט ששולמה במקור. המערערים ערערו על החלטה זו, בטענה כי לרשם שיקול דעת להפחית את האגרה וכי פסיקה קודמת של בית המשפט העליון במקרה אחד, פרשת לונדנר, המפרשת את התקנה הרלוונטית באופן שונה, אינה מחייבת. המשיבים, לעומת זאת, תמכו בעמדת הרשם ובתקדים שנקבע בפרשת לונדנר. הסוגיה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה פרשנות המילים "תחולת הרשם" בתקנה הרלוונטית, ששני הצדדים הסכימו כי יש להחיל אלא אם כן בית המשפט יורה אחרת. בניתוח מקיף פירש בית המשפט את התקנה הנדונה, בציינו כי תפקידו של הרשם הוא טכני בלבד וכי יש להשאיר את ההחלטה בעניין אגרות בית המשפט לבית המשפט שנתן את פסק הדין. המילים "תחולת הרשם" פורשו כמתייחסות לתקנה בכללותה, המקנה לרשם שיקול דעת רק בהוצאות מסוימות הנזכרות בפסקה 2 שבה. כמו כן, נדון מעמדו של פסק דין של בית המשפט העליון במקרה בודד, כאשר בית המשפט ציין כי החלטות מסוג זה, אף שאינן מחייבות לחלוטין, יש לתת להן משקל רב ובדרך כלל אין לסטות מהן בפרקטיקה השיפוטית. לפיכך נדחה הערעור, והמערערים חויבו לשאת בהוצאות המשיבים.