ת"א 14096-06-14

תקציר

המבקשים ביקשו לדחות את התביעה נגדם על הסף בנימוק שהתביעה התיישנה וכי המשיב אשם בשיהוי. התביעה נגעה לעסקאות מקרקעין מהשנים 1950 ו-1966 בהן היו מעורבים המבקשים ונתבעים אחרים והמשיב ביקש לרשום את העסקאות. בקשת המבקשים התבססה על הטענה כי עילת התביעה קמה במועד העסקה השנייה בשנת 1966. עם זאת, השופט קבע כי עילת התביעה של המשיב קמה רק כאשר אחד הנתבעים ערער על זכויות המשיב הנובעות מהעסקה השנייה. השופט קבע כי זכויותיו של המשיב, הנובעות מנאמנות קונסטרוקטיבית בעקבות העסקאות, הביאו לכך שתקופת ההתיישנות לא החלה עד לשלילת הנאמנות או הפרתה. משכך, התביעה לא נדחתה על פי חוק. עוד קבע השופט כי השיהוי של המשיב בפעולה לא עלה כדי שיהוי בהתחשב בכך שהמבקשים לא הוכיחו כי מצבם הורע במהלך השיהוי ולא נגרם להם כל נזק ראייתי. זאת ועוד, המבקשים לא ערערו על העסקאות והמשיבה נקטה צעדים להגנה על זכויותיהם באמצעות רישום הערה בדבר המקרקעין הנדונים. לפיכך, בקשת הפיטורים נדחתה. עוד קבעה השופטת כי לא ייפסקו הוצאות לאף אחד מהצדדים.