ק"ג 9063/09

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב הזכאות לקצבת שאירים מקרן פנסיה. באופן ספציפי, עניינה חלוקת הפנסיה האמורה בין התובע, שהיה ידוע בציבור של הגמלאי המנוח, לבין הנתבעת - אשתו הנשואה כדין של המנוח. האישה הנשואה, ניצולת שואה וחולת נפש, עזבה את המנוח כשלושים שנה לפני מותו ומאז לא חיה עמו, ולא קיבלה דמי מזונות. התובעת, שחיה עם המנוח עד לפטירתו, טענה כי האישה הנשואה לא עמדה בדרישות המפורטות בתקנות הקרן כדי להיחשב "אלמנת פנסיונרים", ולכן אינה זכאית לקצבת שאירים כלשהי. התקנות קובעות כי כדי להיות מוכר כאלמן של פנסיונר, על בן הזוג לחיות עם הגמלאי לפחות שנה רצופה אחת לפני מותו או לקבל ממנו מזונות בתקופה זו. השופטת פתחה וציינה כי זכויות העמיתים בקרן הפנסיה נקבעות על פי תקנון הקרן, אותו יש לפרש באופן גמיש, תוך התחשבות בתכלית ההפרשות ובמועדים המשתנים. במקרה זה פסק השופט לטובת האישה הנשואה, הכיר בה כ"אלמנת פנסיונרים" וזיכה אותה במחצית מקצבת השארים. החלטת השופט התבססה על מספר גורמים מרכזיים. ראשית, מחלת הנפש של האישה נחשבה ל"כוח עליון" שמנע ממנה לחיות עם המנוח ולממש את זכויותיה הכספיות. שנית, השופט הכיר בנסיבות עזיבתה של האישה הנשואה, לרבות אשפוזה במוסדות לחולי נפש ומעמדה כניצולת שואה, שהובילו לאי עמידה על זכויותיה. השופטת הדגישה את הצורך להכיר באינטרס ההסתמכות במקרה זה, במיוחד נוכח ההצדקות המוסריות העומדות בבסיסו, והעובדה שאי קיום הדרישות הרגולטוריות היה תוצאה ישירה של מחלת הנפש של האישה וההכחשה החברתית שחוותה כניצולת שואה. בסופו של דבר, השופט הגיע למסקנה כי אלמלא הצורך המתמשך, סביר להניח שהאישה הנשואה הייתה עומדת בתנאי הזכאות, וראוי להחיל את "עקרון האל" במצב זה. לפיכך, היא קבעה כי האישה הנשואה תקבל מחצית מפנסיה של השארים, כמפורט בתקנות הקרן.