ע"א 7611/22

תקציר

במקרה דנן באירוע שהתרחש ביום 18.11.98, בו ננשכה ילדה בת שמונה, המכונה המשיבה, על ידי כלבה של דודתה, פסק לה בית משפט קמא פיצוי של כ-3.5 מיליון ש"ח בגין הפגיעות הגופניות והנפשיות שנגרמו בעקבותיו. פסק הדין התבסס בעיקר על עדויות מומחים, שהדגישו 40% נכות נפשית לצמיתות, שאובחנה כפוסט טראומה מאוחרת, ו-20% נכות עקב צלקות פנים, שהובילו יחד לפגיעה תפקודית של 46%. הסכום שנפסק התייחס להפסדי שכר בעבר ובעתיד, הפסדי פנסיה, טיפול אישי, הוצאות רפואיות ונזקים לא ממוניים. המערערים, שהיו מבוטחים בכיסוי מינימלי, ערערו על פסק הדין, טענו לנזקים בלתי מידתיים והטילו ספק בטענות המשיבים ובאבחון המומחה לפוסט טראומה. עוד נטען כי מדובר ברשלנות תורמת של ההורים בכך שאפשרו לילד להתקרב לכלב. עם זאת, בהתבסס על פקודת הנזיקין, בית המשפט הטיל אחריות מוחלטת על בעלי כלבים, ודחה תביעות תורמות כבלתי רלוונטיות לאחריות הסטטוטורית לפי הפקודה. בערעור, בעוד ערכאת הערעור אישרה את מסקנותיו של המומחה לבריאות הנפש, היא סברה כי הפיצוי מופרז, במיוחד בכל הנוגע לטיפולים עתידיים ולנזקים לא ממוניים, והפחיתה את סכום הפיצוי ל-2,200,000 ₪. לא נקבעו הוצאות נוספות, והפיקדון הוחזר למפקיד, ופסק הדין הסתיים ביום 7.6.2023.