ת"א 536/06

תקציר

התובעת, איילת עין גל, ובנה עוז בן גל, תבעו את קיבוץ יפתח והנהלתו בגין פסקי דין הצהרתיים בדבר זכויותיו של בעלה המנוח של איילת, יצחק עין גל, חבר הקיבוץ. התובעים טענו כי הקיבוץ הפר את חובותיו כלפי יצחק ויורשיו בכך שהפלה אותם לרעה וקיפח מהם את הפנסיה הצבורה שלו וזכויות אחרות. הם ביקשו צווים הצהרתיים לדברים הבאים: 1. אישור כי המנוח צבר זכויות פנסיוניות שעברו ליורשיו. 2. קביעה כי הקיבוץ התחייב להעניק זכויות אלה לנפטר וליורשיו. 3. הצהרה כי הקיבוץ הפלה לרעה את המנוח ואת יורשיו. 4. להורות לקיבוץ לשלם לאיילת את קצבת הניצולים מיום פטירתו של יצחק. 5. חיוב הקיבוץ לשלם לתובעים את דמי העזיבה המגיעים ליורשי המנוח. הרקע לסכסוך החל לאחר מותו של יצחק בשנת 1991. הן איילת והן יצחק היו חברים בקיבוץ יפתח מאז 1968, ויצחק תרם תרומה משמעותית לכלכלת הקיבוץ. לפי המודל הקיבוצי הקלאסי, כל הכנסות החברים הועברו לקופת הקיבוץ. התובעים הגישו תחילה תביעת תמריץ, שבהמשך הוסבה לתביעה רגילה. התביעה ביקשה סעדים הצהרתיים וצווי מניעה שונים. עם זאת, במהלך ההליך נמחקו או תוקנו חלק מהתביעות. התובעים טענו כי החלטות הקיבוץ היו מפלות ומפרות מספר עקרונות משפטיים. לטענתם, תקנון הקיבוץ מהווה חוזה, אותו הפרו הנתבעים. בנוסף, הם טענו להפרת חוזה, גניבה, מרמה, רשלנות והפרת חובות סטטוטוריות. עוד טענו התובעים כי מעשי הנתבעים פגעו בזכויותיהם החוקתיות והמשפט הציבורי, לרבות זכויות הקניין שלהם לפי חוק יסוד. הנתבעים השיבו במספר השגות מקדמיות, לרבות חוק ההתיישנות, וטענו כי התובעים לא הוכיחו את טענותיהם. הם הדגישו כי הקיבוץ התנהל על פי העיקרון של תרומה על פי יכולתו של האדם וקבלה על פי צרכיו. הנתבעים הכחישו כל אפליה כלפי התובעים וטענו כי למנוח לא היו זכויות בנכסי הקיבוץ או בהונו. בית המשפט ניתח בהרחבה את טענות הצדדים וראיותיהם. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם ברוב התביעות. באשר להליך ייחוס הדירות, מצא בית המשפט כי טענות התובעים מוקדמות מדי, שכן הקיבוץ לא קיבל החלטות סופיות. בית המשפט דחה גם את טענות התובעים בדבר אפליה בקיבוץ הישן ומודל רשת הביטחון, וקבע כי החלטות הקיבוץ היו סבירות ולא פגעו בזכויות התובעים. באופן ספציפי, היא קבעה כי הקיצוץ בתקציב לאחר מותו של יצחק היה מוצדק, וכי התובעים לא הוכיחו צרכים מיוחדים שלא נענו. כמו כן, בית המשפט דחה את התביעה לזכויות פנסיוניות, והבהיר כי ביטוח פנסיוני הוא אישי וחל רק על אנשים חיים. נמצא כי התובעים לא הוכיחו כל אפליה בנוגע לביטוח חיים או לדמי עזיבה. עוד קבע בית המשפט כי החלטות הקיבוץ לא היו מנוגדות לתקנות, לא היו בלתי סבירות, נעשו בחוסר תום לב או בחוסר הגינות. באשר לעקרון הערבות ההדדית ואינטרס ההסתמכות, בית המשפט הכיר בכך שהמנוח ככל הנראה הסתמך על תמיכת הקיבוץ. עם זאת, היא הדגישה כי חובות הקיבוץ מוגבלות לסיפוק צרכי החברים ואינן משתרעות על הקניית זכויות בנכסי הקיבוץ. התובעים לא הראו כל צרכים שלא סופקו או אפליה נגדם. בית המשפט דחה גם את הטענות המשפטיות הנוספות של התובעים, ובהן פגיעה בשוויון, קיפוח המיעוט, כבוד האדם, גניבה, מרמה, רשלנות והפרת חובה חקוקה. בית המשפט הגיע למסקנה כי טענות התובעים חסרות שחר ודינן להידחות. לבסוף, החליט בית המשפט, בהתחשב במהות התביעה, שלא לפסוק את מלוא ההוצאות לנתבעים, אך הורה לתובעים לשלם לכל נתבע 4,000 ₪, כולל מע"מ, עבור שכר טרחת עורך דין. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 25.12.2007.