עת"מ 20503-02-17

תקציר

העותר, בעל מפעל, הגיש עתירה נגד מדיניות המועצה המקומית לגבות אגרות נוספות בגין פינוי אשפה מנכסים מסחריים, לרבות מפעלו של העותר, בטענה כי חובתה הבסיסית של המועצה היא לפנות אשפה מבלי להטיל עלויות נוספות. הרשות המקומית, לעומת זאת, מצדיקה את התשלומים הנוספים בטענה שהם נחוצים לפינוי אשפה מבתי מסחר, שמייצרים לעתים קרובות כמויות גדולות יותר של פסולת. בית המשפט בחן את חוקי העזר והפסיקה הרלוונטיים ומצא כי על המועצה מוטלת חובה לפנות אשפה, לרבות מנכסים מסחריים, אך שירות זה אינו נכלל בארנונה הרגילה. לבעלי מפעלים יש אפשרות להשתמש בשירותי פינוי האשפה של המועצה ולשלם את האגרה הנוספת או לדאוג לפינוי אשפה משלהם על חשבונם. ההבחנה שנעשתה בתקנון בין פסולת ביתית לפסולת מפעלים תקפה ומתיישבת עם פסיקת בית המשפט העליון ועם הנחיות הביניים שקבע משרד הפנים. כמו כן, הדגיש בית המשפט כי על העותר, כעסק רווחי, לשאת בעלויות פינוי האשפה, מה גם שהאגרות הנוספות אינן גבוהות משמעותית מהארנונה בגין נכסי מגורים. גם בקשתה של העותרת להחזר מלא מהמועצה בגין הוצאות פינוי אשפה קודמות נדחתה, שכן הייתה לה אפשרות להשתמש בשירותי המועצה או להסדיר פינוי פרטי וכעת אינה יכולה לתבוע פיצוי רטרואקטיבי. ככלל, העתירה נדחתה, והעותר חויב בהוצאות המשפט של המועצה.