ע"פ 517/19

תקציר

הכרעת הדין כללה בחינה מפורטת של ראיות נסיבתיות הקושרות את המערערים לאירוע ירי. בית המשפט המחוזי, שלא נתמך בראיות ישירות, הסתמך על הימצאותם הנסיבתית של כלי ירייה ברכבם, על דמיון הלבוש עם התוקפים ועל אמירות בלתי עקביות של המערערים עצמם. לראיות כאלה יש משקל משמעותי אם הן יוצרות נרטיב מפליל יחיד שאינו מסוגל לחלופות הגיוניות, לפי תקדימים שקבע בית המשפט. התיק הוערך באמצעות מבחן בן שלושה שלבים כדי לקבוע אם אשמה יכולה לנבוע באופן הגיוני אך ורק מראיות נסיבתיות. לאורך כל הדרך לא הצליחו המערערים לספק הסבר חלופי עובדתי מתקבל על הדעת לראיות נגדם, ובכך החלישו את הגנתם. אמנם נטען לליקויים בחקירה, אך הם לא פגעו במידה מספקת בטוהר ההגנה או בביסוס אשמה מעבר לספק סביר. בנוסף, נדחו טענות המערערים בדבר היעדר כוונה באישום החבלה בנסיבות מחמירות, שכן מעשה הירי מרמז על כוונה. חומרת עונשם – שכללה מאסר ופיצוי לקורבן – הייתה שנויה במחלוקת אך אושרה, ומשקפת את חומרת מעשיהם ואת הצורך החברתי בהרתעה. בית המשפט מצא כי העונשים תואמים את חומרת העבירות, שכן המעשה גרם לפגיעה קשה בעובר אורח תמים. הערעורים נדחו בסופו של דבר על ידי השופטים שהסכימו עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואישרו הן את הכרעת הדין והן את גזר הדין כצודקים וראויים.