ע"פ 24932-12-11

תקציר

הערעור מתייחס להרשעת המערער בהעסקת שני עובדים זרים ללא היתר כדין, בניגוד לסעיף 2(א) לחוק עובדים זרים. המערער טען כי יש להתעלם מטענותיה העיקריות של המדינה משום שהוגשו שמונה חודשים לאחר המועד האחרון, וביקש שלא להתחשב בהן. בית המשפט דחה את הטענה, אם כי לא מצא את השיהוי מוצדק, שכן זכויותיו של המערער לא נפגעו ולא נגרם עיוות דין. בית המשפט מצא כי יסודות העבירה שיוחסו למערער הוכחו. לא הייתה מחלוקת כי המערערת הייתה הבעלים של הנכס בו נמצאו העובדים, וגם על זיהוי העובדים ששמותיהם הופיעו בכתב האישום לא הייתה שנויה במחלוקת. עוד מצא בית המשפט כי המערער העסיק את שני העובדים בנכסיו, חרף טענותיו כי בנו הוא שהעסיק אותם. בית הדין קיבל את קביעתו של בית הדין האזורי כי גרסתו של המערער לאירועים אינה אמינה, וכי קיימות ראיות מספיקות כדי להסיק כי התקיימו יחסי עובד-מעביד, מה גם שהמערער הודה כי העובדים עבדו אצלו ברכושו, גם אם מדובר בתקופת ניסיון. בנוסף, התקיים היסוד הנפשי הנדרש לעבירה; בית המשפט קבע כי טענת המערער כי לא היה מודע לכך שהעובדים הם מהשטחים נדחתה, שכן הוא "עצם את עיניו" לנוכח האפשרות. בית המשפט אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ודחה את הערעור, תוך התחשבות במצבו הכלכלי של המערער על ידי הארכת מספר התשלומים בהם ניתן לשלם את הקנס.