בש"פ 3277/24

תקציר

בפסק דין זה דחה בית המשפט בקשה למתן רשות ערעור על מעצרו של אדם, וקבע כי בקשות כאלה נענות רק במקרים חריגים הנוגעים לשאלות משפטיות עקרוניות או לנסיבות מיוחדות שיש בהן כדי למנוע עיוות דין. המקרה הנדון לא עמד באמות מידה אלה, ולפיכך הבקשה נדחתה מבלי לדרוש את תגובת המשיב. בית המשפט לא שוכנע כי המבקש עמד בקריטריונים הנדרשים כדי להצדיק את העברתו להליך טיפולי טרם מתן גזר הדין, כפי שהוגדר בתיק קודם ("מדינת ישראל נ' סויסה"). בית המשפט ציין כי על מנת שנאשמים באלימות במשפחה ישוחררו לטיפול בשלב המעצר, על הטיפול למתן במידה מספקת את הסכנה הנשקפת מהם, ולהבטיח את שלומם של בני משפחתם. המסגרת הטיפולית שהוצעה למבקש הוגדרה כבלתי בטוחה דיה, נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו הן בשל עברו הפלילי והן בשל אישומים חמורים בשני כתבי אישום. זאת ועוד, דחה בית המשפט את הטענה כי המעצר יפגע בהליך השיקום של המבקש ככזו שאינה מספיקה כדי להצדיק חלופת מעצר. בית המשפט הדגיש כי הליך שיקום אינו מקנה חסינות ממעצר, בפרט כאשר בוצעו לכאורה עבירות במהלך הליך השיקום עצמו. בסופו של דבר, אישר בית המשפט את החלטת בית המשפט קמא ודחה את בקשת הערעור, בקובעו כי מעצרו של המבקש היה מוצדק.