ע"א 182/72

תקציר

פסק הדין במקרה זה נוגע למיסוי רווחי הון ולפרשנות המונח "זכות ראויה" בשיטת המשפט הישראלית. התיק סובב סביב אדם שוויתר על זכותו לפירוק חברה וקיבל תמורתו תשלום משמעותי. השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם תשלום זה מהווה רווח הון שמקורו במכירת נכס, ובכך חבות במס הכנסה. השופט מני, בהסכמתו עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, פירש את המונח "זכות ראויה" בפקודת מס הכנסה כך שיכלול גם את הזכות לתבוע בפירוק חברה. פרשנות זו נגזרת מהמשפט האנגלי, שם המונח "נבחר בפעולה" מקיף מגוון רחב של זכויות, לרבות זכויות שאינן חוזיות. הואיל וויתור המערערת על זכות הפירוק נחשב כוויתור על "זכות ראויה", סווג התשלום המתקבל כרווח הון החייב במס. זאת ועוד, השופט מני דחה את טענת המערערת לשיעור מס מופחת, שכן מחומר הראיות עולה כי הזכות שעליה ויתרו נרכשה לאחרונה ולא לפני שש עשרה שנה. השופט עציוני, בהתנגדותו, דגל בפרשנות מצמצמת יותר של "הזכות הראויה". לטענת עציוני, יש להגביל מונח זה לזכויות הקשורות לקניין ולהחריג את הזכות לפירוק חברה, שאינה זכות קניין. התשלום, אם כן, אינו צריך להיות ממוסה כרווח הון. עציוני הדגיש כי יש לפרש חוקים פיסקליים לטובת האזרח, במיוחד כאשר כוונת המחוקק אינה ברורה. השופט י' כהן הצטרף לדעתו של השופט מני, בקובעו כי המונח "זכות ראויה" במשפט הישראלי אינו חייב להיצמד בקפדנות למקבילו במשפט האנגלי, הנגזר מבחינה היסטורית. כהן טען כי הזכות ליזום פירוק חברה היא זכות בנכס יקר, ויש למסות את הוויתור עליה כרווח הון. סיכומו של דבר, אישר בית המשפט העליון, בדעת רוב, את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה התשלום שקיבלה המערערת תמורת ויתור על זכותה לפירוק החברה מהווה רווח הון החייב במס הכנסה. פרשנותו של בית המשפט ל"זכות הראויה" עמדה במרכז מסקנה זו, כאשר דעת הרוב צידדה בפרשנות מרחיבה יותר הכוללת את זכותו הוויתור של המערער.