ע"פ 568/72

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני עובדים של חברת אל-בן מתכת וחשמל בע"מ, שהורשעו בגניבה בידי סוכן לפי סעיפים 276(א) ו-276(ב) לפקודת החוק הפלילי, 1936. המערער הראשון, מנהל סניף, והמערער השני, טכנאי שירות, הורשעו בכך ששלשלו לכיסם כספים מלקוחות עבור שירותי תיקונים במקום להעבירם לחברה בהתאם לדרישות תפקידם. המערער הראשון הורשע בחמישה סעיפים והשני בשלושה מתוך חמשת הסעיפים, בנוסף לכך שהמערער הראשון הורשע בגניבת שני תנורים. בית המשפט המחוזי גזר עליהם עונשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. בערעור לבית המשפט העליון ערער על ההרשעה ועל גזר הדין. בית המשפט העליון אישר פה אחד את ההרשעה, אך שינה את העונשים בהחלטת רוב. על המערער הראשון נגזרו תשעה חודשי מאסר, קנס של 2,500 ליי ו-18 חודשי מאסר על תנאי. על המערער השני נגזרו שלושה חודשי מאסר, קנס של 500 ליי ושנת מאסר על תנאי. בית המשפט הכיר בפרק הזמן הארוך שבין גילוי העבירות לבין ההרשעה, וייחס את השיהוי בין היתר להכחשותיהם חסרות הבסיס של המערערים ולטקטיקות ההגנה שלהם. למרות שחומרת העבירות הצדיקה מאסר, רוב בית המשפט המתיק את העונשים בשל השיהוי, הסכומים הקטנים יחסית הכרוכים בכך והיעדר הרשעות קודמות. השופט ח' כהן, בדעת מיעוט, הדגיש כי השיהוי לא ישפיע על גזר הדין אלא אם ההגנה על שלום הציבור מחייבת מאסר. פסק הדין גם מתח ביקורת על ההליך המשפטי האיטי, והדגיש את הצורך בהמשכיות במשפט הפלילי. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי על הענישה להתחשב לא רק בנסיבות העבירה אלא גם בנסיבות העונש, וציין כי חייהם של המערערים השתנו במהלך השיהוי.