ע"ע 1406/02

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סוגיית הפרשי השכר המגיעים לכבאים המועסקים בעיריית גבעתיים עקב שינויים בחישוב השכר השעתי, כפי שנקבע בהסכם 99. בתחילה, בית הדין האזורי צידד בכבאים, והתיר להם להגיש תביעות באופן פרטני למרות סעיפי ההסכם הקיבוצי האוסרים לכאורה על פעולות כאלה ברמה הקיבוצית. עם זאת, התגלעה מחלוקת משמעותית בשאלה האם תביעות פרטניות אלה התיישנו במועד או התיישנו על פי חוק ההתיישנות, כאשר העירייה טענה כי תביעות מיום 1.4.89 ועד אפריל 1992 נדחו. בית המשפט המחוזי קבע כי העירייה פעלה בחוסר תום לב בכך שלא החילה את הלכת קיזמן, שקבעה תקדים לחישוב שכר באמצעות 184 שעות במקום 208, על כלל הכבאים באופן שוויוני. למרות ערעור העירייה שטען להגנת התיישנות והוויתור החוזי המעוגן בהסכם 99, דעת רוב הגיעה למסקנה כי התביעות הפרטניות לגיטימיות בשל ההיתר המפורש בהסכם לתביעות אישיות והייצוג המבוסס של העירייה. בית המשפט החליט להתיר תביעות מאפריל 1989, תוך קיזוז תשלומי יתר ששולמו בשנים 1993-1995 שחושבו על פי בסיס שעתי שגוי, אך חישובי החובה צריכים לכלול הפרשות לקופות גמל ולקרנות השתלמות. פסק הדין הדגיש עקרונות של תום לב בארגון מחדש של חישובי השכר והיה כרוך בהצמדות כספיות ממועדי הפירעון לתשלום בפועל ללא ריבית. ההחלטה שיקפה בהרחבה את הדינמיקה של משא ומתן קיבוצי ופרשנות סטטוטורית, והגיעה למסקנה עם הצורך ביישום עקבי בהקשרים תעסוקתיים דומים. משכך, ברוב דעות התקבל ערעור העירייה בנושאים העיקריים, למעט הקיזוז, תוך דחיית הערעור שכנגד, דבר שהוביל להוצאות משפט נוספות שהוטלו על המשיבים.