ה"פ 40201-11-16

תקציר

העותר, שהיה בעל זכויות בחווה חקלאית, היה חייב כספים למשיב. שני הצדדים הסכימו להסדיר את החוב, תוך חלוקת החווה לשני חלקים: חלקת מגורים הרשומה על שם העותר, ואחוזה חקלאית שנמכרה על ידי כונס נכסים לצורך הסדר החוב. החווה חולקה והקרקע החקלאית נמכרה, אך חלקת המגורים לא נרשמה על שם העותרת בשל דרישת רשות מקרקעי ישראל לתשלומי חכירה מהוונים. העותרת ביקשה מבית המשפט להורות למשיבים לרשום את חלקת המגורים על שמה או לשלם את הסכום הדרוש לשם כך. עם זאת, השופט דחה את הטענה, ולא מצא כל הצדקה לטענות העותר. השופט מתח ביקורת על התנהלותו ועדותו של העותר, ותיאר אותו כניצול לרעה של ההליך המשפטי. זאת ועוד, טענות המשיבים בדבר השיהוי הבלתי סביר של העותרת בהגשת התביעה לאחר למעלה משני עשורים, והתנהלותה המעידה על מודעות לצורך בתשלום דמי היוון, היו משכנעות. השופטת דחתה גם את טענות העותרת נגד רשות מקרקעי ישראל, שכן הרשות לא הייתה צד להסכם ונהליה חייבו תשלום דמי היוון. לבסוף מצא השופט כי המשיבים לא התחייבו לשלם את דמי ההיוון, ופרשנותה של העותרת להסכם ולמסמכים אחרים הייתה שגויה. כתוצאה מכך, חויב העותר לשלם את הוצאות המשיבים.