ע"א 4/84

תקציר

פסק הדין עוסק במחלוקת על ביצוע פירעון חוב, ובפרט עיקול דירת חייב. המערערת, נושה, ביקשה לאכוף צו עיקול על דירת החייב, אשר נרשמה אצל שני צדדים: מינהל מקרקעי ישראל ועמידר בע"מ. למרות שהמערערת מסרה את הודעות העיקול לשני הצדדים, המשיבים לא כיבדו את הצו ומכרו את הדירה, מה שהוביל את הנושה לעתור לקבלת פיצויים לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. השאלה המרכזית הייתה האם קיבלו המשיבים את הודעות העיקול כדין, אשר נשענו על פרשנות חוק ההוצאה לפועל וזיקתו לבין תקנות ההוצאה לפועל, תשל"ט-1979, וטופס 15. בית המשפט העליון פסק לטובת המערערת, בקובעו כי על המשיבים, כמחזיקים ברכושו של החייב, מוטל נטל ההוכחה לחלוק על מסירת הודעות העיקול כדין, דבר שלא עשו. כמו כן, הגדרת "נכס" ו"מקרקעין" בחוק ההוצאה לפועל כוללת זכויות קיימות ועתידיות, המקיפות את הזכויות החוזיות הקשורות לדירה. בנוסף, קבע בית המשפט כי לא ניתן להטיל את הליקויים הבירוקרטיים הפנימיים של המשיבים כנגד המערערת, אשר מסרה כדין את ההודעות לכתובות הרשמיות. משכך, התקבל הערעור, והתיק הוחזר ללשכת ההוצאה לפועל לצורך קביעת היקף החוב והפיצוי המגיע למערער. המשיבים חויבו לכסות את הוצאותיו של המערער.