ע"א 31272-07-18

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לעיתוי הגשת הערעור. המשיב, תורכי, טוען כי יש לדחות את הערעור בשל שיהוי יתר בהגשה, עליו חולקת המערערת. סוגיית הליבה היא קביעת מועד ההתחלה לתקופת הערעור. תורכיש טוענת כי זה צריך להיות התאריך שבו פסק הדין נצפה באופן יזום באמצעות מערכת מקוונת, ואילו המערערת טוענת שזה צריך להיות מועד המסירה הפיזית. פסק הדין נמסר לפרקליטות המערערת באמצעות המערכת המקוונת ביום 29.4.04 ופיזית ביום 28.5.05. פסק הדין דן בעקרונות המתנגשים של 'שלטון הידע' ו'שלטון ההמצאה'. הוא מסביר כי שני הכללים שואפים להשיג בהירות וודאות לגבי המועד שבו מסמך משפטי מגיע לצד. "כלל ההמצאה" מועדף כאשר ניתן לקבוע תאריך המצאה ברור, ואילו "כלל הידע" משמש חריג במקרים בהם אין תאריך המצאה ברור. פסק הדין בוחן את התקנות הרלוונטיות ואת פסקי הדין הקודמים, ומגיע למסקנה כי צפייה יזומה בפסק דין במערכת המקוונת, ללא מסירה כדין או נסיבות חריגות, אינה מהווה המצאה תקפה לתקופת הערעור. במקרה דנן, בא כוח המערער צפה באופן יזום בפסק הדין ביום 29.4.04 אך קיבל גם עותק פיזי ביום 28.5.05. מכיוון שהמסירה הפיזית נחשבת להמצאה תקפה, תקופת הערעור מתחילה מתאריך זה. מאחר שהערעור הוגש ב-12 ביולי, בתוך תקופת הערעור, פסק הדין קובע כי הוגש בזמן ודוחה את בקשתה של תורכיש לדחייה על הסף. עלויות הדיון בבקשה ייבחנו בתיק העיקרי.