ע"פ 5927/11

תקציר

בהכרעת הדין בעניין עבירת קשירת הקשר אישר בית המשפט את הרשעתם של הנאשמים בקשירת קשר לפגוע באדם בשם בליסה. הראיות היו נסיבתיות בעיקרן, אך בית המשפט קבע כי די בהן כדי להסיק את אחריותם הפלילית של הנאשמים מעבר לספק סביר. בית המשפט בחן את הראיות הנסיבתיות בשלושה שלבים: הערכת ראיות פרטניות, ניתוח מכלול הראיות וחיוב הנאשמים לספק הסבר חלופי להפרכת החזקה המפלילה. בית משפט קמא מצא כי נוכחותם של הנאשמים בסמוך לביתה של בליסה, יחד עם התנהגותם והתקשורת החשודה ביניהם, הצביעו על קשירת קשר לביצוע פשע באמצעות נשק. הסבריהם החלופיים של הנאשמים לא נמצאו מספיקים כדי ליצור ספק סביר. בית המשפט ציין את חומרתה של קשירת הקשר כעבירה עצמאית המחייבת הסכמה לביצוע פשע. הוא הבחין בין פעולות הכנה לבין ניסיונות, והודה כי העבירה הושלמה בהסכמה. הנאשמים הורשעו גם בהחזקה ונשיאת נשק, כאשר ראיות DNA קושרות את אחד הנאשמים לאקדח שנמצא בסמוך לזירת הפשע. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת הנאשמים כי לא הוכחה מטרה או מניע, והדגיש כי נטל התביעה הוא להוכיח את הכוונה לפגוע. בית המשפט שקל את עברם הפלילי של הנאשמים ואת חומרת האישומים בגזר הדין, תוך הבחנה בין תפקידם לבין פוטנציאל השיקום. בערעור, בית המשפט לא מצא עילה לבטל את ההרשעה בקשירת קשר, אך זיכה שני נאשמים מנשיאת נשק בשל היעדר הוכחה מספקת לקשר הפיזי הישיר ביניהם. ערעורים הנוגעים לזיכוי מניסיון רצח ולהקלה בעונשים נדחו, ואישרו את קביעתו של הערכאה הנמוכה יותר כי אופי הקשירת קשר מצדיק עונשים משמעותיים למרות היעדר עבירה שהושלמה.