בש"פ 6665/02

תקציר

בית המשפט דחה ערעור על החלטת ערכאה נמוכה יותר להחרים רכב שהיה בבעלותו של המערער, שבנו הואשם בעבירות סמים והחזיק ברכב בעת מעצרו. הערכאה הנמוכה יותר הורתה על שחרור הרכב לבעלים (המערער) בתנאים מסוימים, אך המערערת טענה כי הרכב נמסר לבנה לשימוש מזדמן בלבד וביקשה שחרור ללא תנאים. בית המשפט העליון אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, והדגיש כי מעורבותו של הרכב בעבירת סמים היא השיקול העיקרי לחילוט וכי הבעלות לבדה אינה עילה מספקת לפטור. בית המשפט הכיר בזכות הקניין של הבעלים, זכות אדם בסיסית, אך גם הכיר באינטרס של המדינה למנוע הפצת סמים. אם הבעלים לא הצליח להוכיח תום לב וחוסר מעורבות בעבירה, לבית המשפט הייתה סמכות לחלט את הנכס. במקרה דנן, היו ראיות לכאורה לחלקו של הרכב בעבירה, והבעלים הרשום (המערער) לא הוכיח את חפותה. לפיכך, יש להחזיר את הרכב למערערת בתנאים מגבילים מוגדרים. פסק דין זה מחזק את האיזון בין זכויות הקניין של הפרט לבין האינטרס הציבורי במאבק בעבירות סמים, ומצביע על כך שהבעלות אינה מבטיחה פטור מחילוט אם נעשה שימוש בלתי חוקי ברכוש.