ת"א 2441/89

תקציר

התובע, שוקי קוק, הוא בעל סטודיו לצילום בירושלים והעסיק את הנתבע, פלביו סקלר, כצלם. לאחר שסקלר עזב את הסטודיו של הרב קוק, הוא החל להציג עבודות צילום - שמקורן ובוצעו בסטודיו - ללקוחות התובע כשלו. קוק תבע את סקאלר על הפרת זכויות יוצרים, הפרת חובות נאמנות ועשיית עושר ולא במשפט. עבודות הצילום המדוברות בוצעו על ידי קוק בסיועו של סקאלר או באופן בלעדי על ידי סקאלר תוך שימוש במשאבי הסטודיו. בית המשפט מצא כי מרבית העבודות בוצעו על ידי הרב קוק בסיועו המשמעותי של סקלר. באשר לבעלות על זכויות יוצרים, קבע בית המשפט כי בהיעדר הסכם נוגד, המזמינים של יצירות מצולמות הם בעלי זכויות היוצרים. עם זאת, הזכות המוסרית – הזכות לקשור את שמו של אדם ליצירה ולמנוע עיוות או נזק לה – שייכת ליוצר. מכיוון שלא היה הסכם בין קוק לסקלר, הזכויות המוסריות בעבודות המבוצעות בסטודיו שייכות לקוק, למעט עבודות בודדות. בית המשפט הגיע למסקנה כי סקאלר הפר את זכויותיו המוסריות של קוק בכך שהציג את היצירות כשלו. בגין הפרה זו הורה בית המשפט לסקלר לשלם 4,000 שקל פיצויים לא ממוניים ולהחזיר את השקופיות שלקח מהאולפן ללא רשות. כמו כן נאסר עליו להציג את עבודות הסטודיו מבלי לייחס אותן לקוק, למעט עבודות ספציפיות. השופט דחה את הטענה להפרת חובות אמונים, שכן לא היה חוזה כתוב בין הצדדים, וסקלר היה חופשי להתחרות בעסקיו של קוק. אשר לטענה לעשיית עושר ולא במשפט, מצא בית המשפט כי סקאלר קיבל את העבודות המוגמרות במתנה מהמזמינים, ולפיכך לא התעשר שלא בצדק. עם זאת, לקיחת המגלשות ללא רשות היוותה קבלת רכוש שלא כדין, וסקלר נצטווה להחזירן. סקאלר הגיש תביעה נגדית נגד קוק בגין נזיקין נגישים ולשון הרע, בטענה כי קוק פתח נגדו בזדון בהליך פלילי בגין גניבה והפרת זכויות יוצרים, שנסגר בסופו של דבר מחוסר ראיות. בית המשפט דחה את התביעה שכנגד, וקבע כי לקוק היה יסוד סביר להאמין כי סקאלר ביצע עבירה פלילית בכך שלקח את המגלשות. בנוסף, סקאלר לא הביא ראיות מספיקות לכך שהרב קוק אחראי לפרסומים מכפישים אודותיו. בסך הכל הורה בית המשפט לסקלר לשלם לקוק 2,500 שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בנוסף לפיצוי בגין נזק לא ממוני.