עת"מ 23565-04-19

תקציר

פסק הדין דוחה את העתירה על כל חלקיה, בעיקר משום שרוב הטענות המובאות בעתירה כבר נדונו והוכרעו בהליכים קודמים. ראשית, באשר לאישומים הנוגעים לאולפן בתקופת המחלוקת, השופטת מסכימה עם המשיבים כי החלטת ועדת הערר בעניין הייתה סופית ולא ניתן היה לבטלה בהליך זה. ההחלטה לא סתרה פסקי דין קודמים וחייבה את העותר, שכן היא ציינה במפורש את השפעתה על מעמדו של העותר. זאת ועוד, השופטת דוחה את טענת העותרים כי לא קיבלו הודעה נאותה על תשלום בגין החיובים, שכן ניכר כי העותר היה מודע לחיובים במשך זמן רב מבלי להעלות טענות מהותיות נגדם. השופט דוחה גם את טענות העותר המערערות על שיקולי העירייה, ומדגיש כי המשיב נהנה מחזקת תקינות מינהלית. העותר לא הציג ראיות משכנעות לסתור חזקה זו. באשר לחישוב הריבית המשפטית, מקבל השופט את הסברו של המשיב כי ההסכמה לחיובים מופחתים הייתה תקפה רק עד שהעותר שילם את החובות. השופט גם פוסק לטובת המשיב בדבר החובה לערוך חישוב מפורט של החיובים, וקובע כי היה על העותר למצות את כל ההליכים הישירים טרם הגשת העתירה. יתרה מכך, השופט מציין כי טענות העותרים חסרות ראיות קונקרטיות, דבר שמחליש עוד יותר את טענותיהם. השופט מדגיש כי היה מקום להפנות את דרישות העותר למשיב באמצעות נהלי חופש המידע ולא להיות מוצגות בפני בית המשפט. לבסוף, השופט אינו מוצא עילה לערער על הליכי הגבייה ומגיע למסקנה כי העתירה נעדרת שחר. משכך, מורה השופט לעותר לכסות את הוצאות המשיב שנגרמו לו במהלך המשפט, בסך 10,000 ₪, ולהפריד הוצאות מופחתות בסך 2,000 ₪ לטובת השוכרים שהיו מעורבים אף הם בהליך. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים ועומד על הסף של העתירה כולה.