תפ"מ 22121-04-22

תקציר

השאלה המרכזית במקרה דנן היא האם הסכם שכירות בין התובעת, מרגי, לבין הנתבע הוא חוזה מחייב מבחינה משפטית או חוזה פיקטיבי למראית עין. הנתבע טען כי החוזה נועד למראית עין בלבד, וכי אדם נוסף, אמיר, הוא השוכר בפועל. בית המשפט בחן בקפידה את הראיות והעדויות שהוצגו על ידי שני הצדדים. הסכם השכירות עצמו, שכלל הוראות מפורטות, תמך בטענתו של מרגי. נסיבות חתימת ההסכם, לרבות נוכחותן של אשת הנתבע וגיסתו כערבים, כמו גם החלפת טיוטות חוזים, הצביעו על אמיתות ההסכם. טענות הנאשם, שהתבססו על עדותו בלבד, לא היו משכנעות דיין כדי לעמוד בנטל ההוכחה המוגבר הנדרש במקרים כאלה. טענותיו היו רצופות סתירות פנימיות ולא נתמכו במסמכים או עדים כלשהם, ובפרט בהיעדר עדות של הדייר האמיתי לכאורה, אמיר. זאת ועוד, טענות הנתבעת לא עלו בקנה אחד עם ראיות אחרות, לרבות עדותו של התובע והתנהגות הצדדים בתקופת השכירות. בית המשפט הגיע למסקנה כי הנתבע לא הצליח להוכיח כי החוזה היה למראית עין בלבד וכי הוא השוכר בפועל. בנוסף, הנתבעת לא הפריכה את טענות התובעת בדבר הפרת חוזה, ובפרט אי תשלום דמי שכירות. כתוצאה מכך, פסק בית המשפט לטובת התובע והורה לנתבע לפנות את הנכס ולשלם הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין. כמו כן ניתנה לנאשם זכות ערעור על ההחלטה בבית המשפט המחוזי מרכז בתוך 45 יום.