עת"מ 6852-04-12

תקציר

העותר והמשיב התקשרו בשנת 2005 בהסכם פשרה בנוגע לחיוב העותר בארנונה בגין קרקע תפוסה. ההסכם נבע ממחלוקת על שטח הקרקע הכבושה שבידי העותר, שהמשיב ביקש לגבות במלוא שיעורו, בעוד שהעותר סבר כי יש לחייבו בשיעור נמוך יותר. ההסכם הסדיר מחלוקת זו, וקבע שטח פשרה שנגבה בשיעור שהיה בדיוק מחצית השטח שבמחלוקת, וחל משנת 2006 ואילך, ללא הגבלת זמן. בעתירה נטען כי המשיב הפר את ההסכם בכך שהגדיל רטרואקטיבית את חיוב הארנונה בגין קרקע תפוסה משנת 2006 ועד היום. המשיב טען מנגד כי העותרת הפרה תחילה את ההסכם בכך שהרחיבה את השטח הכבוש מבלי להודיע למשיב ולא שילמה מיסים במועד. בית המשפט מצא כי הסכם הפשרה היה תקף כאשר נעשה וכובד כדין על ידי שני הצדדים עד לניסיונו האחרון של המשיב להעלות מיסים. עוד נקבע כי הפרותיה הנטענות של העותרת אינן מהוות עילה מספקת לביטול ההסכם, מה גם שהמשיבה ביקשה בעבר לאכוף אותו. בית המשפט קיבל את טענת המשיב כי ניתן לבחון את ההסכם לאחר תקופה סבירה, אך מצא כי החלטת המשיב לתקן את השומה בשנת 2012, במיוחד רטרואקטיבית, הייתה בלתי סבירה ובלתי הוגנת, בהתחשב בכך שלא חל שינוי משמעותי בנסיבות. לפיכך, בוטל החיוב המתוקן לשנת 2012. המשיב חויב לשלם לעותר הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 12,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.